לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני שנה. חמישי, 14 ביוני 2018, בשעה 21:15

אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא נראית מספיק טוב! ולא תהיה לי שום שליטה על איך שאני נראית.

זאת המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש. אני יודעת, אני מתביישת בזה בעצמי, כזאת הפנמה של מודל היופי המערבי. אבל זה הדבר הראשון שעובר לי בראש כשהיא מציבה את הטלפון שלה כשעדשת המצלמה שלו מכוונת לכיוון המיטה. אליי.

אני חושבת שדווקא המחשבה הזאת, באופן פרדוקסלי, גורמת לי להסכים. כי איך אני יכולה שלא להתמרד מולה. ויכול להיות שבדיוק על זה היא בנתה, הנבלה. מכירה אותי.

היא מסיימת לכוון את הטלפון שלה על המיני-חצובה מעליאקספרס וכבר צונחת למיטה כשידיה מושטות אליי. אני ממהרת להתחמק מידיה המושטות ולהתהפך על הצד. גם מתחמקת ממנה, גם מפנה אל המצלמה כמה שפחות.

היא מתהפכת בעקבותיי והופכת אותי ביחד איתה, כמעט גלגול שלם עד ששוב אני בפניי אל המצלמה. הייתי מתלוננת, אבל אני מרגישה את פטמותיה נצמדות לי לגב כשהיא מועכת אליי את החזה שלה. אני לא יכולה שלא להרגיש. לא יכולה שלא להרגיש בידיים הרכות, החזקות שלה, לופתות את כתפיי, מעסות אותן בעדינות. "תירגעי", היא נושפת באוזני בשקט. "רק תירגעי. זה רק בשבילנו".

"עכשיו את אומרת שזה רק בשבילנו", אני רוטנת אבל מתמסרת למגע ידיה על כתפיי ורק ידיי מונחות בקדמת גופי ומסתירות כל מה שהן יכולות להסתיר. "אחר כך תרצי למכור את זה לאיזה אתר מצלמות. שתי נשים, שווה הרבה".

"גרושים", היא מחייכת אליי בעודה ממשיכה לעסות, וידיה עכשיו גולשות מעט יותר למטה על פני הגב, אל השכמות. אני מרגישה עקצוץ בחלקים שונים מחזית גופי שבהם נדמה לי שהמצלמה מתמקדת, אבל ידיה החזקות על גבי מסיחות את דעתי.

"זאת אומרת שבדקת", אני רוטנת. אבל במילים אין להט. הרטינה שלי נשמעת יותר מתפנקת מנרגזת.

היא רק צוחקת, והידיים שלה מרפות עוד את מגען, מעיסוי לליטוף, מליטוף לרפרוף. ואחת מהן מתחילה לחמוק מהשטח המפורז של הגב לשטח המרמז שבין המותניים לבית השחי, מטיילת שם, מעלה הסתמרויות על פני העור, הסתמרויות שאני בטוחה שהמצלמה קולטת.

המצלמה. 

"התכווצת", היא לוחשת לעורף שלי בזמן שהערווה שלה נצמדת לקימורי הישבן שלי מאחור. מתהדקת, נרפית. מתהדקת, נרפית. אני מקערת את הגב ומבליטה את הישבן אפילו בלי לחשוב על זה כדי להיצמד אליה עוד, והיא מנצלת את ההזדמנות ותופסת לי בשיער, מושכת אותו לאחור. כדי לקער אותך יותר טוב, יקירתי.

הנשימה שלי נחטפת. 

"חשבתי..." הקול שלי מצטרד. "חשבתי על המצלמה". אני לא יכולה שלא להגניב מבט לכיוון. 

אני חושבת שהיא תגיד לי לא לחשוב עליה. וזה, בלי ספק, ממש יעזור. אבל היא לא טורחת. היא מעבירה יד אל השד שלי, חופנת אותו, ושתיים מאצבעותיה צובטות את הפטמה.

הראש שלי נוטה אחורנית מעצמו, השיער שלי פתאום לא מתוח באצבעותיה המושכות אלא רפוי, ואחרי רגע היא מבחינה בכך ומושכת אותו עוד. לא להניח למיתר להתרופף. הצוואר שלי חשוף כל כך, החזה שלי חשוף כל כך, הבטן שלי חשופה כל כך. 

והיא רק מותחת אותי עוד לאחור, חושפת עוד, ושיניה נסגרות לי על הכתף. 

העיניים שלי מפרפרות עוד קצת, מופנות בחטף שוב אל המצלמה, ולרגע אני מרגישה שהמבט שלה מלטף אותי, שהמבט שלה עובר על עורי החשוף ברכות של אלף עיניים אוהבות, נוגעות. ואז העיניים שלי נעצמות, ואני לא יודעת כלום בין חדות שיניה לידה המרחפת ונוחתת כפרפר צמא בין שפתי הערווה שלי ונוגעת בכל מה שרטוב בפנים.

אני נדרכת ומשמיעה קול חצי אנושי, ואלף אוזניים קשובות אליו בדמיוני. היא מהדקת את כולה אליי, מרגלה שעל רגלי, דרך המפשעה שלה שהדוקה אל הצד האחורי שלי בלי להותיר מרווח ושדיה המתחפרים לי בגב, ועד שיניה המתוות טביעות-טביעות בכתפי. ואצבעותיה, אצבעותיה חגות במעגלים קטנים, עקשניים, חסרי מנוח, שגורמים לי לנהום אל אלף האוזניים המקשיבות לי ולהתקמר אל אלף העיניים הצופות בי.

החום שמתפשט בתוכי מהאצבעות שלה גורם לעור שלי להסתמר באלף עקיצות זעירות של אש. הגרון שלי מתוח מדי וקשה לי לבלוע את ההשתנקות שבגרוני והיא נפלטת כאנחה אל אלף האוזניים הממתינות לה. הפטמות שלי מכווצות ומזדקרות אל האוויר, משתוקקות אל ולו אחת או שתיים מתוך אלף ידיים שיישלחו מתוך העדשה וייגעו בהן, רק ייגעו בהן.

ההתנשמויות שלי מואצות ומאבדות סדר והקולות המגיחים מגרוני אל אלף האוזניים הממתינות להם כשאצבעותיה מאיצות את הקצב שלהן ואני טובעת בתוך נהר הלבה שהן משחררות אל רחבי הגוף שלי. כל שריריי מתכווצים כשהלהט בתוך גופי גובר מעבר למה שאני יכולה להכיל ואני מתכווצת תחת אצבעותיה, שוב, ושוב, ושוב, וכל פעם כזאת מפיקה מגרוני עוד קולות חסרי סדר ומשמעות.

אצבעותיה עוד ממשיכות לגרור אותי הלאה, והלאה, בלי מחשבה, בלי היגיון, רועדת, מתכווצת, משמיעה קולות מצטרדים, עד שהיא מפסיקה לאט לאט, ומניחה לי לכבות בהדרגה, להתקרר לאט, לנחות. שיניה משתחררות בהדרגה מעורפי - הן היו שם כל הזמן הזה? אני מוצאת את עצמי חושבת. זה ישאיר סימן. היא מושכת את אצבעותיה מתוכי, מעבירה אותן, רטובות-חלקות, לאורך צד גופי, עד פניי, מטיילת איתן על לחיי ומכניסה אותן לפי, ואני מניחה להן להיכנס, מוצצת אותן לתוך פי, האצבעות שלה בטעם שלי. אני חושבת על כל העיניים הצופות בזה עכשיו, אבל למחשבה אין משמעות. עיניים. למי אכפת.

היא לא מוציאה את האצבעות עד שאני מעלימה מעליהן את כל הטעם, ועוד קצת.

אני ממשיכה לשכב שם, רגועה וחצי מנומנמת, עד שהיא קמה, לוקחת את הטלפון שלה, מחזירה אותו לעמדת הטעינה שלו. אני פוקחת אליה חצי עין ורואה שהיא מחייכת חיוך זדוני במקצת, לעצמה.

"בפעם הבאה אולי אני גם אפעיל את המצלמה", היא אומרת. "הפעם הזאת הייתה רק בשבילי".

 

(סיפורון-אתגר).

כחלחלה​(נשלטת) - חשיפה עוצמתית.
לפני שנה
Glitch - איזה כיף שחזרת לכתוב.
לפני שנה
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה. 🙂
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י