אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני שנה. שבת, 16 ביוני 2018, בשעה 23:53

המעלית כבר כמעט נסגרת כשהוא מזנק פנימה מבין הדלתות, והן מתהססות ונפתחות עבורו. בשעה הזאת עוד אין כמעט אנשים בבניין, שנינו יודעים את זה, זאת הסיבה שאנחנו מגיעים כל כך מוקדם. שנינו מעדיפים להתחיל את היום כשעוד אין אנשים בסביבה. אנחנו מחייכים אחד לשני חיוך מנומס, והוא לוחץ על קומה 30, שכבר לחוצה. נו, ברור, זאת גם הקומה שלי.

אני עוד תוהה אם עוד מישהו מהמקדימים יספיק להגיע לפני שהדלתות ייסגרו, אבל הן נסגרות, נסגרות... נסגרו.

המעלית בקושי התחילה לזוז ואנחנו כבר נושמים אחד דרך השפתיים של השני. הבוקר הצלחנו.

אני נצמדת אליו בכל הכוח, האגן שלי דבוק בוואקום מוחלט אל שלו, ואני מרגישה דרך שכבה של החצאית שלי והמכנסיים שלו את הזין המזדקף שלו. את הזין הזקוף שלו. את הזין העומד בטירוף שלו.

בשבילי, אני חושבת, והוא מנתק את השפתיים שלו מהשפתיים שלי, מסובב אותי בתנועה חדה לצד השני ומפשיל כלפי מעלה את החצאית שלי. החצאית שהתחלתי ללבוש בתקופה האחרונה לעבודה במקום מכנסיים, בדיוק בשביל הבקרים, בשביל המעלית, בשביל שלושים קומות בעלייה - 

אני שומעת את הרוכסן שלו נפתח בחוסר סבלנות ואני מורידה בתנועה אחת את התחתונים, נותנת להם לצנוח, משחררת אותם מרגל אחת, מהשנייה, מתכופפת קדימה ומרימה אותם, דוחסת אותם לתוך התיק שלי. לא מתרוממת בחזרה.

הוא חודר לתוכי בבת אחת.

הוא יודע שברגעים האלה הוא לא צריך הכנות. הייתי רטובה עוד לפני שלחצתי על הכפתור של המעלית, רק מהציפייה. והוא מחליק פנימה בבת אחת, עד הסוף, ומיד לוקח את עצמו לאחור ונדחף שוב קדימה, כשהוא פולט גניחה קטנה עם התנועה. אני מושיטה ידיים קדימה, נאחזת במעקה הקטן שמתחת לראי. בראי אני רואה את השפה התחתונה שלי נשוכה בין השיניים שלי כשאני הודפת את עצמי לאחור, לפגוש אותו בתנועה שלו קדימה. ההתנשפות הקטנה שלי לא מתואמת לגמרי עם זו שלו, אבל התנועות שלנו מתאמות את עצמן במדויק. הוא מושך את עצמו לאחור, אני מושכת את עצמי קצת קדימה. הוא נדחף לתוכי בכוח, אני נדחקת לאחור, להצמיד אותנו זה לזה ככל האפשר, להכניס אותו הכי עמוק לתוכי שאפשר.

אני מרגישה את החום מתחיל להיבנות בתוכי, את הצריבה המעקצצת מטפסת לי על החזה ומתפשטת לי על הפנים. זה תמיד בא מהר ככה, בבקרים שלנו, אבל ביחד עם התנועות הקדחתניות שלנו זה אל זה מתחילה להתנגן בתוכי המנטרה הקבועה - תכף היא תעצור, תכף מישהו יעלה, תכף היא תעצור, תכף מישהו יעלה, תכף היא תעצור... קורה לנו לפעמים שמישהו קורא למעלית אי-שם בין קומה אפס לשלושים. הבניין יחסית ריק בשעות האלה, אבל לא ריק לגמרי. אף פעם אין לנו ודאות שיהיו לנו שלושים קומות לעצמנו. אני מרגישה אותו ננעץ עמוק לתוכי, מתחכך שוב ושוב בדיוק בנקודה שגורמת לחום להמשיך להתפשט לי על הפנים, על החזה, בתוך הבטן - ומתאמצת לא לדמיין את התמונה של המעלית המאטה ושנינו מתנתקים זה מזה במהירות, אני מחליקה את החצאית, הוא מסתתר מאחוריי ומתאמץ לסגור מחדש את המכנסיים, שנינו מקללים בכל מאודנו את הנכנס למעלית. אנחנו מזדיינים מהר, בכל הכוח שיש בנו, אני מכווצת את שרירי הירכיים כדי להתהדק עליו ככל שאני יכולה, ואני שומעת אותו מאחוריי פולט גניחה שאומרת שקירבתי אותו עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת...

המעלית מאטה.

הוא מקלל בלהט וברהיטות מפתיעה ברגע מעין זה. אני מצליחה לצחוק קצת. הבת זונה מאטה. היא הולכת לעצור. היא באמת הולכת לעצור, ומישהו ייכנס, ו... אני מזדקפת ומשחררת אותו מתוכי - כוס אמ-אמ-אמא של המעלית ושל מי שקרא לה, שימות אמן אלף מיתות משונות ועוד אחת הוא וכל המשפחה שלו - אבל אז אני רואה שהקומות ממשיכות להתחלף, מתחלפות, מתחלפות... המעלית מזדעזעת ונעצרת כשהאורות של עשרים ועשרים ואחת דלוקים שניהם.

אנחנו תקועים.

אנחנו תקועים בין קומות. בין עשרים לעשרים ואחת. והמעלית לא זזה. והדלתות לא נפתחות. אנחנו תקועים.

אני מתחילה להסתובב אליו כדי להסתכל בו במבט תמה, אבל הוא לא נותן לי הזדמנות. ביד אחת הוא מכופף אותי בחזרה ובשנייה הוא מכוון וחודר לתוכי שוב, ואני פולטת אנחה כשאני מרגישה אותו ממלא אותי. הוא מיד מתחיל בקצב הקודם, מהר, בכוח, ואני שומעת את הטפיחות של הבשר שלו מול הבשר שלי ואת קולות החיכוך הרטוב שאנחנו משמיעים ומניפה את הידיים קדימה כדי להיאחז איכשהו מחדש במעקה. הוא מחזיק בשני צדי האגן שלי ומושך אותנו אחד אל השני בכוח, בתנועות מהירות, מוטרפות, ואני מכווצת את עצמי עליו, להרגיש אותו בכל מילימטר בתוכי, לא לתת לאף שביב של תחושה לברוח. ואני מרגישה שוב את הגל עולה בי כמעט מיד, ואת הנהמה גואה לי בגרון, ואני מסובבת את הפנים מהר אל הכתף שלי ואוטמת איתה את הפה שלי, לא לצעוק במעלית, לא יכולה לצעוק במעלית, אני לא אצעק במעלית - הנהמה שלי משתחררת אל עור הכתף שלי, חתומה ומעומעמת אבל עדיין רמה ונשמעת, ואני שומעת אותו מתנשף בכוח מאחוריי ומרגישה איך הוא מתקשה ותופח בתוכי עוד קצת וזה מפיל אותי מעבר לקצה ואני כבר ממש צועקת לתוך הכתף שלי, וכנראה גם אל אנשי התחזוקה שעובדים כרגע על המעלית, אבל לא אכפת לי כי הוא מתפרץ בתוכי והגל מתפוצץ בתוכי והכל מתפקע ושוטף אותי וזה כל מה שיש עכשיו, זה כל מה שיש, כל מה שיש, כל מה שיש. אני מרגישה אותו רועד מאחוריי, ננעץ בתוכי נעיצות אחרונות, חסרות סדר, לא יציבות, כמוני.

שנינו נשארים הדוקים אחד לשני עוד רגע ארוך של רעד.

הידיים שלו הן הדבר הראשון שמתנתק ממני. אני מרגישה את טביעות האצבעות שלו על שני צדי האגן שלי, ומשחררת את ידיי מהמעקה להניח אותן שם, במקום שבו היו הידיים שלו. אני מזדקפת לאט ומרגישה איך הוא נחלץ מתוכי, ומהדקת את הירכיים זו אל זו לבלום את הטיפות החמות, המדגדגות שמבקשות לזלוג מתוכי מטה. אני מתרוממת, מיישרת את החצאית, שומעת מאחוריי איך הוא מכנס את עצמו בחזרה אל תוך המכנסיים, את קול סגירת הרוכסן. אני מוציאה את התחתונים מהתיק. אני אספיק ללבוש אותם. עדיף. עדיף לא לזלוג עד השירותים. בזמן שאני מתאמצת להשחיל לתוכם את הרגליים, אני מרגישה בתנועת המעלית. חזרנו לנסוע.

הוא פולט נשיפה ארוכה מאחוריי בזמן שאני לובשת את התחתונים, ומרגישה ברטיבות המשותפת שלנו נספגת בהם. אני אצטרך להוריד אותם שוב אחר כך. שוב יהיה לי יום בלי תחתונים. נו טוב. אני ממש צריכה לזכור להתחיל להביא איתי תחתונים להחלפה.

הוא מתחיל לצחוק קצת, ואני מתחילה לצחוק קצת בתגובה. לא יכולה שלא. מרגישה איך המתח משתחרר. קומה עשרים ושש. שנינו צוחקים, ואני מרימה מבט ורואה אותו מאחוריי בראי. קומה עשרים ושבע. הוא מחייך אליי, זוקף גבה. אני מחזירה לו חיוך דרך הראי. קומה עשרים ושמונה. אני זזה חצי צעד לאחור, נשענת בכתפיים אל החזה שלו, מרימה את הראש קצת אחורה, אליו. הוא אוחז בזרועות שלי, מנשק לי בעדינות את האוזן, ואני מצמידה לחי אל הלחי שלו. קומה עשרים ותשע. אני מתרחקת שוב קדימה, מיישרת את הבגדים, מסדרת קצת את השיער מול הראי. הוא מסתובב בינתיים אל הדלת. אני מסתובבת בעקבותיו.

פינג! קומה שלושים. הוא יוצא, פונה לכיוון המטבחון, לקפה ראשון של בוקר. אני יוצאת, פונה לכיוון השירותים, לסלק את הראיות להצלחה שלנו. היום הצלחנו.

דלתות המעלית נסגרות מאחורינו.

מחר שוב.

 

(סיפורון-אתגר)

מרצדת - הסיפור הזה עשה לי מאד נעים.
מאיפה באים האתגרים?
לפני שנה
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - ממישהו שמספק לי אותם לפי בקשתי.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י