ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני שנה. ראשון, 17 ביוני 2018, בשעה 14:12

הוא העביר עליי אצבע.

זה כלום, נכון? אצבע. במגע קל, מרפרף שכזה. אולי על הכתף. אולי על הבטן. אולי על הזרוע. אני לא בטוחה איפה. היו הרבה מגעים כאלה, בהרבה מקומות, בהרבה צורות, ואין לי מושג מה ואיפה. אני יודעת רק קצת.

זה התחיל כאילו כלום. מגע קל. נעים. טיפה מצמרר. אני אוהבת מגע כזה. העור שלי רגיש לכל מה שנעים, לכל מה שעדין. העור שלי מצטמרר ממגעים מרפרפים, ומבקש עוד. אז זה היה נעים. ממש נעים.

והוא המשיך. הוא המשיך להעביר עליי מגע קל כזה, כמעט אקראי. פעם פה. פעם שם. לפעמים באזורים שבהם הגוף אמור להגיב במיוחד, אבל רוב הזמן, נדמה לי, אפילו זה לא. פשוט עור, פשוט עצבים, פשוט מגע. ועם כל מגע כזה, קצות העצבים שלי התקרבו עוד קצת אל פני השטח של העור. נהיו דרוכים יותר, קשובים יותר – רעבים יותר. הם כמו הצמידו פיות קטנים, שוקקים אל פני העור שלי ודרשו – תאכילו אותנו.

והוא המשיך. ובכל מקום שהוא עבר, וקצות העצבים הצמודים אל העור בלעו את המגע ולא נודע כי בא אל קרבם, הרעב רק גבר. ובכל מקום שהוא לא עבר, וקצות העצבים המשיכו לרטוט ולצפות, הרעב רק גבר. הגוף שלי הפך בהדרגה לקליפה חלולה של עור מחוברת להמון קצות עצבים שמחוברים לאיזה מרכז שאני אפילו לא יכולה לקרוא לו מוח, שכל מה שהיה בו זה "עוד".

אני לא יודעת איפה הייתי בזמן הזה. הקונטרול פריק הפנימי שלי, זה שנוהג בי בכל שעות היממה, ישן לו מתחת לפוך כבד, בהבעה מלאכית. כן, במקרה הצורך הוא היה מתעורר בתוך שבריר שנייה ולוקח פיקוד, בטח – אבל איפה הצורך, איפה? אז על הזין שלו, הוא לא במשמרת. ושאר אני, ובכן, לא היה אכפת לה משום דבר. היא ידעה "נעים" והיא ידעה "עוד" והיא ידעה "רטוב".

הו, כן. כל העור הזה, מחובר כל כך ביעילות לאיזו תיבת מיתוג שמשגרת את המסר "נעים", אבל גם מעבירה זרם בלתי מתפשר לכל האזור המשתוקק והרטוב והחם והרעב, כל כך רעב ההוא, זה שאם היה מצליח להחזיר לי את יכולת הדיבור, המילים היחידות שהוא היה יודע להפיק היו, "תזיין אותי, בבקשה, תזיין אותי, תמלא אותי עד אפס מקום ותן לי לגמור עכשיו, אלוהים כן, פעם או עשר או חמישים או נצח, בבקשה בבקשה בבקשה". אלף שרירים דרוכים אמרו את זה. אלף תגובות רפלקס של גב מתקמר ונשימה נעתקת. לא היה חלק שעוד נותר בגוף שלי ולא אמר את זה.

אבל חלק שמדבר לא נותר בי, ומילים לא היו שם, והמסר ממילא לא היה רלוונטי. כי כל השאר היה ה"נעים" וה"עוד", והחלק שרצה שיזיינו אותו, ככל שהיה עצום וגועש ובולע, וככל שהוא צרח בלי מיתרי קול ובלי פה ונזל כמו בכי של רעב בלתי פוסק, עדיין היה בדעת מיעוט לעומת הבור השחור העצום והאפל של ה"נעים" וה"עוד".

פעם בכמה זמן, איזה ברק תועה היה גורם לקונטרול פריק שמנהל אותי בחיים האזרחיים להתנועע קצת מתחת לפוך, מנסה להעיר אותו לחיים כמו את המפלצת של פרנקנשטיין. והוא ידע שהוא יכול להתעורר ברגע שירצה. אבל כמו שמתארים תמיד לגבי היפנוזה, הוא פשוט לא רצה. מדי פעם הוא הגיח מספיק כדי למלמל משהו מתוך חצי-שינה, ואז התהפך וחזר לטמון את הראש מתחת לפוך.

ככה היה כששמעתי את המניאק צוחק, והקונטרול פריק שלי התרגז שצוחקים עליו ושאל אותו למה הוא צוחק. תהרגו אותי, לא זוכרת מה הוא אמר. כי הוא ענה משהו, אני די בטוחה בזה, אבל הוא גם המשיך במה שעשה קודם. ומי יודע מה זה מילים בכלל.

מתישהו אמרתי לו משהו על זה שהוא גורם לי לאבד את השפיות. זה היה נכון לרגע. גם זה הצחיק אותו, אני חושבת. אני לא זוכרת מה עוד אמרתי, או אם היה בזה היגיון. השפיות שלי, ככל שיש לי כזאת, לא הייתה שם, בלי ספק. היא לא באמת הייתה חשובה.

פעם אחרת הקונטרול פריק שלי הרגיש קצת מוטרד מזה שנראה שההוא נהנה קצת יותר מדי מלתמרן ככה את התגובות שלי, להרקיד אותי על חוטי המריונטה של העצבים שלי, והוא הגיח ואמר ברוגז מילים שלא יכלו שלא להגיח אוטומטית, באווירת אותם ימים, "I'm not your toy!"

והחצוף הזה צחק וענה במילים שאני באמת לא זוכרת בדיוק, אבל שכן אמרו בדיוק, "טוב, המציאות אומרת שכן".

ואפילו לא טרחתי להתווכח איתו. רק שימשיך. רק שימשיך. רק... שימשיך. לא ידעתי שכל כך נעים להיות מריונטה.

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהוא הניח לי לצאת משם – וגם אז לא רציתי שייפסק, והייתי מוכנה להמשיך עוד, ועוד, ועוד, לנצח. אני לא יודעת מה קרה בעולם שמחוצה לי. אין לי שום יכולת לתאר בצורה קוהרנטית מה עוד היה שם, או איך. והאמת, גם לא אכפת לי. זה התיאור הכי שלם והכי מילולי שאני חושבת שאני אוכל לתת אי-פעם למה שהיה שם, וגם זה – רק כי אני ממש מתעקשת, וממש טובה במילים.

 

(סיפורון-אתגר, אבל בעיקר ניסיון שלי לנסח את הבלתי ניתן לניסוח ממקום שאין בו מילים. איזה ניסיון טיפשי וחסר טעם, מה?)

FlowerKitty​(אחרת) - מה פתאום טיפשי וחסר טעם? זה נהדר.
לפני שנה
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - תודה. 😊
לפני שנה
מרצדת - תודה.
לפני שנה
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - 3>
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י