בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 26 ביוני 2018 בשעה 14:14

בחוות הרכיבה (47)

 

 

"קיצורו של דבר", המשיכה אליענה, "כדי להציל אותי מ'המידע החובבני'—כלשונה—שקיבלתי מהזונות שפגשתי קודם, ראשל הסכימה 'להסביר לי מספר עקרונות'. היא הטעימה שהיא לא מתלהבת מנושא המחקר שלי, אבל שמשהו בי בכל זאת מדבר אליה. שמחתי מאוד, כמובן. מיד זיהיתי שהיא שונה לחלוטין מנערות הליווי שפגשתי קודם. הצעתי לשלם לה לאלתר. כאן גם נכונה לי ההפתעה הראשונה, כי היא פשוט סירבה. הצחיק אותה שחשבתי שהיא זקוקה לכסף שלי."

 

"מעניין." אמרה אירן. השתיים שכבו עכשיו סמוך מאוד אלי, כי הן חיפשו מעט יותר צל מהשמש, וחיפשו את הקרירות של ענפיי.  

 

"כן. אבל היו לה תנאים."

 

"איזה תנאים?" שאלה אירן, ממשיכה להתמסר לליטופיה של אליענה. ניכר היה שתאור פיטוריו של המשרת המבוגר גירה אותה. היא הייתה להוטה לשמוע עוד.

 

"תנאים שקשורים לשמירה על חשאיות – מיקום הבית, מי נמצא בו, היא עצמה. דברים כאלה. אחר כך היא עמדה על כך שנצא יחד לגינה. היא הצטרפה אלי אחרי שהיא ניגשה ללחוש משהו למישהו בחדר צדדי. היא הבהירה לי ש'ידידיה' חייבים להסכים שאראה אותם, והם לא יעשו זאת אם הם לא יוכלו לראות אותי קודם לכן, כדי לוודא שהם לא מכירים אותי. לא הייתה לי בעיה לא עם זה ולא עם החשאיות, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה בה עבר לי בראש שיש סיכוי שמסתובב שם מישהו שאני מכירה." ובנימה אחרת היא אמרה, "תגידי, זה נעים לך שאני עושה לך ככה שמיניות עם האצבע על הירך?"

 

"מממ" המהמה אירן את הסכמתה. "תמשיכי."

 

"להמשיך עם השמיניות או עם הסיפור?" התגרתה בה אליענה.

 

"גם וגם, מעצבנת!" רטנה אירן.

 

"טוב," צחקה אליענה, "בקיצור, ראשל הצטרפה אלי בחוץ בגינה שלה, ועישנה. היה קריר ומעונן. היא לא דיברה. הרגשתי כמעט מיד שמסתכלים עלי מהחלונות. זה היה מוזר. ניסיתי לא להביט חזרה. לא חשבתי שאהיה במוקד מבטים באותו יום. לבשתי בגדים סטודנטיאליים: מכנסי ג'ינס צמודות, סניקרס לבנות, סוודר ירוק. שאלתי אותה אם היא באמת תראה לי את כל החדרים. היא אמרה שזה קצת תלוי בכמה חשק יהיה לה להסביר לי, ואם היא תרגיש שגם ידידיה מפיקים הנאה מהביקור שלי. היא הסבירה לי שיש לידידיה אפשרות לנעול את דלתות החדרים שלהם מבפנים, וכך נדע שהם לא מעוניינים בנוכחותי."

 

"קטע." אמרה אירן, "תארי לך שאת נכנסת לחדר ורואה את הפרופסור שלך?"

 

"מילא הפרופסור. מה אם אראה פתאום קרוב משפחה שלי שם?" השיבה אליענה. "לא משנה. הדחקתי את האפשרות הזו, והקשבתי להסבר של ראשל. הדבר הראשון שהיא רצתה 'להוציא לי מהמערכת', כלשונה, זה את מילות הגנאי שהשתמשתי בהן קודם לכן. 'אפס' לדוגמא. 'המשרת ההוא שפגשת קודם, למשל,' כך אמרה לי, 'הוא אחד מהאנשים היותר מרשימים שכנראה תפגשי אי פעם. בוא נאמר שאם תגיעי לחצי מההישגים שלו—ולא אספר לך מה הם—תרגישי שהצלחת. את מבינה?' נשבעתי לה שלא התכוונתי לזלזל בו. 'הם כולם כאלה,' היא אמרה, 'לפעמים הם מספרים לי בעצמם, לפעמים לא, אבל מי שמגיע לכאן, מי שמחפש את המשחק העמוק, הוא ממש לא אפס.'"

 

"מה זה 'המשחק העמוק'?" סקרנותה של אירן התעוררה והיא התרוממה, משעינה את לחייה על כף ידה בחצי שכיבה לכיוונה של אליענה.

 

"היא הסבירה לי שיש להבחין בין המשחק השטחי למשחק העמוק." כאן אליענה חדלה לדבר, וגחנה לכיוון אחד מענפיי, מריחה את אחד מהפרחים שהיו עליו. היא עצמה את עיניה והתמסרה לריח.

 

"שזה אומר מה?" קטעה אותה אירן בקוצר רוח.

 

"המשחק השטחי הוא מה שנערות הליווי שפגשתי תארו עבורי: מגיע לקוח, מציג את ההעדפה שלו—נגיד, מישהו שרוצה להיות פח אשפה בביתה של אישה יפה, ושהיא אחת לזמן מה תפתח את הפח ותשליך פסולת לתוכו."

 

"מה??? יש כאלה?"

 

"מסתבר."

 

"נו?"

 

"ואז, במשחק השטחי, פשוט מגשימים לו את הפנטזיה, והוא... הוא גומר מזה."

 

"והמשחק העמוק?"

 

"במשחק העמוק, אין משמעות מיוחדת לאורגזמות שלו."

 

"אה.. אז למה כן?"

 

"ראשל הסבירה לי שהמשחק העמוק הוא תהליך של חיפוש משותף, מעיין מסע בו מנסים להגיע לא לסיפוק מיני, אלא להעמקה חווייתית. המשחק העמוק מחייב מערכת יחסים, אמון, זמן. תפקידה שלה, כך אמרה לי ראשל, הוא להיות מעיין מורת דרך, מין מדריכה שגם ניזונה מתגובותיו של המונחה שלה, אבל גם מחפשת לדייק עוד ועוד את חווייתו על סמך ניסיונה ועל פי האינטואיציות שלה."

 

אליענה השתתקה.

 

"אבל ... אני לא בדיוק מבינה בעצם מה המטרה, מה היעד של ה'מסע' הזה?"

 

"המטרה הסופית היא לפרוט על נימי נפשו הנסתרים ביותר – ראשל השתמשה בדימוי הזה, שהוא קצת קלישאה, אבל נראה היה שהוא חי מאוד עבורה, כאילו שיש לאנשים מין מיתרים סודיים כאלו, מתחת להמון שכבות אחרות, ושניתן להגיע ולפרוט עליהם בציפורן. ראשל אפילו עשתה תנועה כזו עם הציפורן שלה. הסתכלתי על ראשל מדברת: היה לה מעיין ניצוץ דתי בעיניים, כאילו שהיא מתארת לי חוויה אקסטטית. ניסיתי שהיא תסביר עוד, כמובן, אבל ראשל אמרה שזה לא משהו שאפשר באמת להעביר במלים, אבל שהיא כן מוכנה להראות לי 'כמה דוגמאות מהעבודה שלה'. כך היא אמרה."

 

"מדהים. ככה היא תארה את זה?"

 

"כן. ממש כך. בהמשך הבנתי עוד יותר עד כמה היא לא רגילה. זאת כשהבנתי את ההסדרים הכלכליים בינה לבין ה'ידידים' שלה. ממש לא מדובר היה בזנות מהסוג שתמיד מדמיינים."

 

"מה??? לא שילמו לה?"

 

"לא. זה היה יותר בגדר מתנות. כל אחד נתן כפי יכולתו. הניחו כסף בקופסא שהיא פתחה פעם בשבוע, כך שאי אפשר היה לדעת מי שם כמה. היא הסבירה לי שזו שיטה של מורים רוחניים, ושזה מתאים לה."

 

"באמת? לא היה סכום מינימום?"

 

"להפך, היה סכום מקסימום. אם, למשל, ראו שמישהו חדש הצטרף ושהסכומים הפכו לגבוהים במיוחד, היה מי שהעיר לו בעדינות להוריד את הסכום."

 

"ממש הדלאי –ראשל" צחקה אירן.

 

"אין לך מה לצחוק." אמרה אליענה. "אף פעם לא פגשת מישהי כזו."

 

"בסדר. בסדר. נו, אז מה היא הראתה לך? איזה 'דוגמה של העבודה' שלה ראית?"

 

"לא בא לי לספר לך את כולן," התגרתה בה אליענה, "אבל הראשונה, למשל, הייתה מדהימה." כאן היא שוב עצרה כדי לקטוף פרח קרוב לראשי ולהריח אותו.

 

"נו? ספרי כבר!"

 

"היא הכניסה אותי מהגינה לחדר לא גדול שהיה סמוך למטבח. מין פינת אוכל כזו, עם ריצפת לינולאום משובצת. היה שם מישהו שעסק בניקוי של הרצפה. בן ארבעים בערך, עם זקן, משקפיים מוזהבים, וזרועות שעירות. הוא עבד במרץ, עם מברשת וסבון. מקרצף קטע מסוים בתנועות מעגליות, ואחר כך עובר על הקטע באמצעות מטלית יבשה. הוא היה ער לכך שנכנסנו לחדר, אבל ניסה להתמיד במלאכתו.

     'תכירי את אולג' אמרה ראשל. 'אולג, זו אליענה' (היא השתמשה בכינוי אחר עבורי). לא ממש ידענו מה לומר, ואולג חזר לניקיונותיו. ראשל החליטה לבחון אותי. היא ביקשה לראות מה אעשה אם, נניח, אולג יהיה הגבר שעליו אערוך את המחקר שלי:

     'תראי לי מה, למשל, את מתכוונת לעשות.'

 

"ומה עשית?" שאלה אירן.

 

"לא ממש התכוננתי לזה." השיבה אליענה. "חשבתי שפשוט אסכם דברים שהיא תסביר לי. כמו בקורס באוניברסיטה – אפילו הבאתי מחברת. אבל כשהיא איתגרה אותי כך, הייתי מוכרחה למצוא משהו, ומהר. אז חיברתי כל מיני דברים ששמעתי וקראתי. הושטתי כף רגל אחת לפנים, ובקול גדול ציוויתי על אולג ללקק לי את הנעל, שבאמת קצת התלכלכה מהאדמה הלחה בחוץ."

 

"נו, וזה היה בסדר מבחינתה?"

 

"ממש לא. להפך. היא התפוצצה מצחוק. כאילו שלא היה דבר יותר מגוחך ממה שאמרתי הרגע. גם אולג היסס, ולא בדיוק התקרב לסניקרס שלי. אף פעם לא חשתי נלעגת כל כך."

 

"מה? מה היה לא בסדר?" שאלה אירן.

 

"זה בדיוק מה ששאלתי את ראשל. 'הכל' היא אמרה לי. ביקשתי ממנה להיות ספציפית. ממש נעלבתי, שתביני, לי לא לועגים."

 

"לא. לא. לך? מי ילעג לך?" אישרה אירן, בחצי חיוך. "נו, אז מה היא אמרה?"

 

"'ראשית,' אמרה ראשל, 'האם יש לך סיבה לחשוד שלאולג יש בעיית שמיעה?'

 

'לא' השבתי.

 

'אז מדוע את צועקת עליו?' היא שאלה, באמת מנסה להבין.

 

'שנית, מדוע את רוצה שהוא ילקק לך את הנעל?'

 

'כדי להשפיל אותו', אמרתי לה, למרות שבשלב הזה כבר לא הייתי בטוחה בכלום.

 

'ולמה את רוצה להשפיל אותו?' היא חקרה הלאה.

 

'כי ככה חשבתי ש...', התחלתי ולא השלמתי כי היא קטעה אותי:

 

 'ההשפלה שלו היא תוצאה, לא מטרה. את מבינה את ההבדל? המטרה של המחקר שלך, למשל, היא לשנות את העולם. אם תצליחי בכך, כנראה גם תתפרסמי, אבל הפרסום שלך הוא התוצאה, לא המטרה. הבנת?' הבנתי."

 

"שתי פילוסופיות..." מלמלה אירן.

 

"היא שאלה אותי שוב מה הייתה המטרה שלי עם אולג עכשיו – 'לא התוצאה, המטרה.' חשבתי לפני שעניתי. ואז אמרתי לה שרציתי שהנעל שלי תהיה נקייה. הפעם היא הייתה מרוצה. אפילו שיבחה אותי. 'בדיוק. תתמקדי במה שאת רוצה שיקרה, ותסבירי לו את זה, בלי צעקות. כעת, נסי שוב.'

 

   הרהרתי עוד קצת, ואז התקרבתי אני לאולג, שבזמן שהיא דיברה איתי חזר בינתיים לנקות את הרצפה. הושטתי שוב את הנעל קדימה לכיוונו, ואמרתי: 'הנעל שלי התלכלכה. נקה אותה בבקשה.'

 

'הרבה יותר טוב.' אמרה ראשל, 'אבל אל תבקשי, פשוט תתארי לו למה זה חשוב לך.'

 

ניסיתי שוב:

 

'תסתכל: הנעל שלי התלכלכה, וזה מאוד מצער אותי. יש כתמי עפר כאן, וכאן' הצבעתי עליהם, והבחנתי שאולג מתקרב מוקסם לקצה הנעל שלי. ראשל הנהנה בראשה אלי באישור, ואולג החל לנסות להעלים את הכתמים בשרוול חולצתו.

 

'לא. לא.' מיהרתי לתקן אותו, 'אם תנקה כך, הכתמים יספגו חלילה עמוק יותר לנעל.' הוא פסק מלנקות. 'אין דרך אחרת?' שאלתי אותו. ראיתי בזווית העין שראשל ממש מרוצה ממה שאמרתי, אבל אותי העסיק אולג. הוא כאילו התלבט אם להשתמש במברשת בה הוא קרצף את הרצפה, אבל שלל זאת בעצמו בגלל החשש שלי שהנעל תתלכלך יותר. רק אז הוא החל לקרב את פיו לנעל שלי, ובזהירות ובעדינות החל למצוץ את אחד הכתמים, מנסה באמת ובתמים להעלים את הכתם מבלי להכתים את שאר הנעל.

 

'תודה לך. אתה טוב.' אמרתי לו. ראשל מיד תיקנה אותי: 'אל תודי לו. תשבחי אותו'. לא הבנתי את ההבדל. 'דברי על כמה יקר לך המצב שנוצר דרך מה שהוא עשה, ותעריכי אותו על כך.' ניסיתי שוב: 'כעת הנעל שלי יפה ונקייה כמו קודם. אני גאה בך!' ראשל הנהנה באישור, בעוד אולג בוחן את הנעל בחיפוש אחר כתמים זעירים נוספים. ראשל רמזה לי להמשיך. 'הבט' אמרתי לו, מושיטה קדימה את כף רגלי השנייה, 'כאן הלכלוך עיקש יותר, וחדר ממש לסדקים שקשה להגיע אליהם. הבט, כאן, וכאן.' התכופפתי כדי להורות באצבעי על אותם סדקים. אולג הרכין את ראשו עוד יותר, ממש מצמיד את לחיו לרצפה, ועם קצה הלשון שלו עבר על החיבור בין סוליית הנעל שלי לבד. בחנתי אותו היטב: הוא לא ניסה להציץ בי. הוא פשוט שאף בכל כוחו לנקות את הנעל עם הלשון שלו, מסיים צד ראשון, ועובר לצד השני.

 

    כשהניקיון תם, רכנתי אליו, הבטתי בעיניו ואמרתי שאני מאוד שמחה, כי עכשיו, שתי הנעליים שלי חזרו להיות נקיות. ראשל שוב עצרה אותי. 'בגדול, זה בסדר. אבל אם את באמת שמחה, תקריני את זה. תחייכי אליו! תראי לו שהמצב שהוא יצר אכן משמח אותך!'. הסתכלתי עליו, עלוב כל כך על הארץ למרגלותיי, וחייכתי. 'לא חיוך של לעג' תיקנה אותי ראשל, 'חיוך של שמחה'. גייסתי את החיוך המתוק ביותר שלי, ואמרתי לאולג שוב עד כמה אני שמחה שנעלי נקיות. ראשל אמרה:

 

     'תתארי שוב את המצב-הפעם את המצב שהוא יצר- הבנת? הפוקוס הוא תמיד על המצב, לא עליו!'

 

"וואו! איזו ירידה לפרטים!" קראה אירן.

 

"אין לך מושג. בקיצור, ניסיתי שוב: חייכתי אליו, ואמרתי לו שעכשיו הנעליים נקיות ושזה משמח אותי.'

 

 'תארי לו את זה מנקודת המבט של הנעל.' הדריכה אותי ראשל. 'למה?' לא הבנתי. 'כי לחפץ שמקשר ביניכם יש חיים.' היא הסבירה בקוצר רוח, 'את לא באוניברסיטה עכשיו. פשוט תעשי!' אז ניסיתי:

 

     'הנעליים ממש התביישו לצאת כך החוצה. הן לבנות, ולבן זה מחייב, ופתאום יש עליהן מן כתמים מגעילים כאלה. אבל כעת הן שוב שמחות, ולכן גם אני שמחה.' אולג חייך אלי וחייכתי אליו חזרה. הוא היה מאוד קרוב אלי עכשיו, גם בגוף, אבל גם בנפש, כך שיכולתי ממש לעבור לדיבור חרישי, כי יצרנו מין בועה כזו של שנינו:

 

 'תביט,' הצבעתי על הסדקים, והוא הביט מקרוב על נעלי, כמו ילד סקרן, עדשות משקפיו בוהקות, 'קודם לכן הסדקים הללו היו כהים, ועכשיו הם יפים, והאזורים בהם היו כתמים—כאן, וכאן—חזרו להיות נקיים.' 'נסי את המילה 'צחורים' הציעה ראשל.' 'צחורים', ניסיתי, 'הנעליים שבו להיות צחורות. קודם הן היו מוכתמות. אבל עכשיו הן שוב צחורות. אני כל כך גאה בך.' אולג הביט בי מלמטה במבט מזוגג. חייכתי אליו ואמרתי לו שוב עד כמה שאני גאה בו.

 

     היה לי קשה להתיק ממנו את העיניים. כאילו שהמעבר מהמילה 'נקי' למילה 'צחור' הקפיץ אותו ואותי למקום אחר, בו לפתע התחברנו. זה היה מחשמל...

 

 כשלבסוף הצלחתי להביט בראשל, ראיתי בדל חיוך אצלה.

 

'את מוכשרת.' היא אמרה לי. חשתי מוחמאת.

 

'את יודעת איך קוראים למה שעשית עכשיו?' היא שאלה אותי.

 

'איך?' שאלתי.

 

 'המשחק העמוק.'  

 

 

 

 

 

 

קוקו הכלבלב - רציתי לשתף הפעם במשהוא דמיוני לחלוטין. ספין-אוף לסיפור שלך, דמיוני לגמרי. הסיפור שם את אליענה מאחורי כל סדרת הסיפורים של חוות הרכיבה. אליענה עם יכולותיה הצליחה להתערב בטיפול שלך ולהשפיע על אנדריי שיגרום לך לפרסם אותו. היא עוקבת אחרי הפרסומים ובעיקר אחרי המגיבים ,כדי למצוא את מושא הניסוי הבא שלה . כמו שכתבתי רעיון דמיוני לחלוטין.....
לפני 5 שנים
סווריןן - השתגעת??? תקשיב, איש יקר, אם אכפת לך ממני, אנא אל תשתול במוחי חרדות חדשות בבקשה... יש לי מספיק משלי!
לפני 5 שנים
כנוע ומסור​(נשלט) - אתה חושב על זה לפעמים? שאולי היא עדיין מהרהרת בך, ומתגעגעת להשתמש בך שוב?
לפני 5 שנים
סווריןן - לא... היו לה מטרות מבחינתה. הן הושגו. זה לא משהו שאני חושב שהיא הייתה רוצה לחזור אליו בעצמה.
לפני 5 שנים
קוקו הכלבלב - סליחה. זו לא הייתה הכוונה . חוזר בי
לפני 5 שנים
סווריןן - הכל בסדר... תודה.
לפני 5 שנים
פלייפול - כמו שכתבתי לך כבר כמה פעמים, אולי כדאי שתברר עם עצמך מדוע אתה עדיין (כל כך!) פוחד ממנה. אגב, מה דעתו של אנדרה בנושא?
לפני 5 שנים
סווריןן - הייתי רוצה להשיב לך, איש יקר, אבל נראה לי שכבר היינו בזה. לא?
לפני 5 שנים
פלייפול - כן, היינו בזה, וכמו קאטו הזקן, אני חוזר על כך, כי זה נראה לי חשוב.

אגב, כשדיברנו על זה בפעם האחרונה, כתבת שאתה חושב על מה שכתבתי. לא כתבת אם הגעת למסקנות כלשהן, כך שאני עדיין לא יודע מה עמדתך בעניין. לגבי אנדרה, אכן הייתי מעוניין לדעת מה דעתו בעניין, אך כמובן רק אם תרגיש נוח לשתף בכך.

אולי אני קצת אובססיבי, אבל באיזשהו מקום אני מרגיש את הפחד שלך, ומזדהה איתו.
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני 5 שנים
סווריןן - חדל אש! אנא משניכם... זה לא טוב לי...
לפני 5 שנים
פלייפול - סליחה סווריןן. מן הסתם הבלוג שלך מעורר תגובות אמוציונליות וקונטרוברסליות, עקב אופיו המאד לא שגרתי, והאופן המבריק בו אתה כותב אותו. מאחר ואני באמת רוצה בטובתך, אשתדל לא להתייחס יותר לתגובותיה. בנוסף, מאחר וגם היא (לדעתי!) רוצה בטובתך, רצוי שגם היא תתעלם ממני. אני מצטער שנאלצת להיחשף להתכתשות המיותרת הזאת.
לפני 5 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - המשחק העמוק הוא אף פעם לא משחק.
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י