הקולוסיאום הפרטי שלי

בלילה הזה היא שוכבת ערה ובוהה בתקרה.
ואני מתבוננת. 
נקודה מתכתית בלמעלה של הכל.
היא עדיין ערה

ואני מתבוננת.

תיל של מתח גבוה בגופה. כפות ידיה דביקות.
יותר מדי זמן עבר מאז שרק *חשבה* לבקש את זה.
היא מהססת.
קצת חושבת אם תזכור איך.
מרימה בזהירות את הכותונת ומניחה לאצבעותיה להתחיל לגשש.
הן יוצאות יבשות.
אבל אז היא מרגישה את הלחות. הגוף שלה מאט. מתקמר. נדרך.
היא נושכת את מפרק היד שלה כדי להבליע זעקה.

אני עדיין מתבוננת. 
זה הזמן להזכיר לה שהיא לא שייכת לעצמה.
היא עונה לצלצול בנימה חרישית.
אני מבקשת ממנה לכסות את עצמה. לספור עד מאה.
ולישון.

עד הפעם הבאה.