אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 8 ביולי 2018 בשעה 16:02

בחוות הרכיבה (52)

 

 

 

הנערות ניגבו את העלים שלי ביסודיות. תשומת הלב שהורעפה עלי פתאום אחרי ימים של התעלמות, עמעמה מעט את ייסורי הרעב שלי. יכולתי לנצל את ההזדמנות, ולהביט מעלה אליהן. השתיים איבדו לרגע את עצמן במלאכה הזו, כמו מעיין גנניות חינניות, שמטפחות גינה ויקטוריאנית.

     אירן הביטה בעצב באליענה. היה ברור שיש משהו על ליבה שהיא מהססת לאמרו.

 

"מה יש, אירן?" שאלה אליענה, מבלי להביט בה.

 

"כלום."

 

"מה את רוצה לומר?"

 

"שום דבר... את יודעת משהו, בעצם כן, דווקא יש לי משהו להגיד לך."

 

"מה?"

 

"רציתי להגיד לך שמפריע לי שאם אני מבקשת ממך משהו, זה תמיד הופך לחלק מעסקה. הנה, למשל, עכשיו, ביקשתי שתסבירי לי על התמרוקייה של ראשל, ואת עומדת לבקש ממני משהו בתמורה. נהגת באותו אופן בדיוק בנוגע לדבר הנוסף, את זוכרת? זה שביקשתי ממך רשות לעשות אותו לפני כמה ימים."

 

"את מתכוונת לכך שביקשת ממני רשות להשתין על ספי?"

 

"כן. לזה."

 

האם הזדעזעתי מהדיון הזה שהתנהל אודותיי בין השתיים שלא בנוכחותי, ונמשך כעת מעלי תוך התעלמות מלאה ממני? כשאני כותב את הדברים היום, מזעזע אותי יותר שבאותו רגע זה כבר היה נראה לי מובן מאליו. 

 

"אלה הם שני דברים שונים. לגבי התמרוקייה, אני מסכימה. את צודקת שאני מבקשת ממך משהו בתמורה. לגבי ספי, אני לא יודעת אם זה נכון אני מתכוונת, אם זה נכון כלפיו. ברמה המוסרית."

 

"ברמה המוסרית?" אירן הרימה גבה.

 

"כן. ברמה המוסרית." אמרה אליענה ללא היסוס. "זו הסתייגות שונה בנוגע אליו. אבל עזבי רגע אותו, לא הבנתי מה רע בזה שאני מבקשת ממך משהו בתמורה."

 

אירן שקלה כיצד לנסח את דבריה:

 

"כי הדברים שאת עושה לי והדברים שאת מבקשת שאעשה לך, לא צריכים להיות משהו שעושים בתמורה."

 

"אז כיצד?" אליענה הפסיקה לנגב את עלי, והביטה באירן במין הערכה מחודשת.

 

"הם צריכים להיות מין מתנות כאלה... את עושה לי נעים עבורי ... לא בגלל שתכף אני אגמול לך." אירן היססה מעט, "קשה לי לנסח את זה בדיוק."

 

אליענה חשבה ארוכות, ואז אמרה: "יכול להיות שאת צודקת, יפה שלי. יכול להיות שאנחנו פשוט צריכות לתת אחת לשנייה, להעניק, ולא לסחור בדברים אינטימיים." היא הביטה באירן בחום חדש פתאום. "את יודעת, זה אפילו קשור למחקר שלי, מה שאמרת עכשיו."

 

"איך?" אירן נהנתה מהמחמאה הפילוסופית שזכתה לה.

 

"כי מה שאת אומרת לי, בעצם, הוא שצריך ושאפשר ליצור יחסים לא מחפצנים בין אנשים במסגרת תשוקה. למעשה, אולי בלי לשים לב, הצבעת על כך שאפילו אני, שמנסה לשנות את העולם המגדרי ולתקן יחסים נצלניים עמוקים, אפילו אני, כשהגעתי לרגע ממשי בו אני חשה תשוקה כלפיך, הפכתי את היחסים ביננו ליחסי מקח וממכר, נהגתי כמו גברים, נהגתי כאילו שרגשות הן סחורות."

 

אירן השפילה מבטה. היא הסמיקה.

 

"את גדולה, אירן!" אמרה אליענה והצמידה לה נשיקה. "כל פעם אני מבינה מחדש עד כמה טיפשה הייתי שזילזלתי בך בהתחלה."

 

אירן צחקקה ואמרה: "אז בואי ונתחיל ממני. אני עכשיו רוצה לעשות עבורך משהו שאני יודעת שאת רוצה שאעשה."

 

"מה?"

 

"תכף תראי. זו מתנה ממני אליך. מה שחשוב הוא שאת לא צריכה להחזיר לי כלום אחר כך. בסדר?"

 

"בסדר." התלהבה אליענה.

 

"תשכבי כאן לאחור, תעצמי את העיניים ופשוט תירגעי." הורתה לה אירן. כשאליענה צייתה, אירן הפשילה את בגד הים של אליענה, וטמנה את ראשה היפה אל בין ירכיה של אליענה. היא החלה לנוע בתנועות קצובות, שערה השחור הסתיר ממני את האגן של אליענה. למרות שלא ראיתי דבר, את קולות הליקוק והמציצה שמעתי היטב – שכן הפורענות הזו, על ניחוחותיה וצליליה התרחשה סנטימטרים ספורים מקצה אפי. לאחר מספר רגעים הגניחות של אליענה הגיעו אלי גם כן, וגרמו לאיברי שלי להקשיח מתחת לאדמה, אבל מי שמה לב אלי? הבנות היו שקועות בעולם משל עצמן. אליענה משכה אליה את אירן ונישקה אותה ארוכות, ואחר כך דחפה אותה בעדינות חזרה מטה, כדי שאירן תמשיך להפליא לעשות בלשונה המתמסרת. אירן, מצידה, העלימה את עצמה לגמרי, והתמקדה אך ורק בעונג של אליענה, מחפשת להעצימו עוד ועוד.

 

כשההילולה הזו תמה, אליענה שכבה לאחור, הסדירה את נשימתה, והביטה במבט מצועף באירן, שחייכה אליה בחזרה.

 

"נראה לי..." התחילה אירן... "שאת רוצה להגיד לי שאת אוהבת אותי..."

 

אליענה חייכה והנהנה, תנועת ראשה מכאיבה לי כמו להב שמסובבים בתוכי.

 

 

*

 

 

ואז, כשאירן נכנסה פנימה להביא בקבוק יין נוסף, אליענה הפנתה אלי את פניה היפים, שהיו עכשיו במרחק נגיעה מראשי הקבור בעפר.

 

"ספי?" לחשה אלי.

 

הבטתי בה.

 

"תהיה מוכן להעניק לי גם את זה?"

 

לא עניתי לה. מבלי שתגיד זאת, ידעתי מה היא מבקשת.

 

"אירן הפכה למאוד יקרה עבורי. הבחנת בכך, נכון?"

 

הנהנתי.

 

"וחשוב לי לשמח אותה. חשוב לי מאוד."

 

כאן היא השעינה אל לחיה על כף ידה, מביטה בי בהפצרה.

 

"אני יודעת שכל מה שהגיע אליך עד עכשיו במשפך האדום היה משהו ממני..."

 

עצמתי את עיני, והיא כיבדה זאת, ממתינה בסבלנות שאפקח אותן שוב.

 

היא הביטה בי והיססה:

 

"אבל עכשיו אני רוצה לתת לה משהו ממני... היא מאוד רוצה... וזה היום האחרון שאתה שתול ככה. לא תהיה לה אפשרות נוספת..."

 

לא הגבתי.

 

"נכון שאף פעם לא אמרת לי 'לא' קודם? נכון שתמיד המשכת להעניק לי עוד ועוד ממך?"

 

הנהנתי. זה היה נכון.

 

"נכון שתמיד אמרתי עד כמה אתה חזק בגלל זה? עד כמה האהבה שלך עמוקה בגלל זה? עד כמה אתה שונה מכל האחרים בגלל זה?" ראיתי את לשונה של הקוסמת נעה בפיה כשהיא דיברה.

 

הנהנתי. בקושי.

 

"אז תעשה גם זאת עבורי? תעשה גם זאת בשבילי, אהוב שלי?" היא פערה אלי זוג עיניים ירוקות שקדחו אל תוך נשמתי.

'אהוב שלי' היא אמרה...

 

היססתי לרגע, ואז הנהנתי. היא לא שמחה או חייכה, אלא הביטה בי במבט חומל ואוהב, כאילו מצפה שהשמחה תהיה שלי ולא שלה...

 

"אתה יהלום, ספי. אתה הנפש הנדירה ביותר בעולם."

 

היא אמרה זאת בתוגה מתוקה, אבל אפילו אני, שכבר הורגלתי בשינויי קולה הפתאומיים, הייתי המום מהעליצות בה היא פנתה מיד אל אירן שהצטרפה אלינו:

 

"תקשיבי, יפה שלי, זו ממש לא תמורה למה שעשית, זה לא שאני 'מחזירה לך', אבל בגלל שאנחנו מסיימות היום עם העץ, זו בעצם הפעם האחרונה שאת יכולה..."

 

"יכולה מה?" אירן לא הבינה ברגע הראשון.

 

אליענה הצביעה על ראשי הטמון בחול.

 

"מה, להשתין עליו?" קראה אירן בהתלהבות, סופקת כפיה. "את מרשה לי? באמת?" חדוותה הייתה כשל ילדה שהוריה הביאו לה צעצוע שחשקה בו זמן רב.

 

"כן, חמודה שלי, כן," צחקה אליענה כמו אחות גדולה מיטיבה, "יותר נכון, ספי מרשה לך כדי לשמח אותי. נכון ספי?"

 

שוב הנהנתי.

 

"כיף לי," שמחה אירן, "תודה ספי, תודה שאתה כל כך מסור לאליענה." לא עניתי לזה. "אפילו יש לי פיפי מכל היין. איפה המשפך האדום?"

 

"עזבי את המשפך." אמרה לה אליענה בנדיבות, כאילו שהיא מוותרת לה על אילוץ טכני מיותר.

 

"מה, ככה? ישר עליו???" אירן שאלה בחוסר אמון.

 

"כן." חייכה אליענה, ונעה מעט לאחור כדי שלא תתלכלך, כשאירן הציבה עצמה לכריעה נמוכה מעל ראשי. מהזווית בה הייתי, יכולתי לראות את עקביה היחפים של אירן מעל מול פרצופי, את שוקיה המתוחים, ואת ברכיה הכפופות. ברגע הראשונות לא הרגשתי דבר.

 

"לא יוצא לי." שמעתי את אירן מעלי.

 

"כי זה לא טבעי לך." אמרה אליענה, "תביטי אלי, יפה שלי." ראיתי אותה שולחת נשיקות אוויר אל אירן ומחייכת אליה, ואז היא אמרה:

 

"זו מתנה ממני אליך. מתוקה. מתנה. פשש... פשש... הנה יוצא לך, יפה שלי, הנה יוצא לך..."

 

שלא כמו זרזיפי השתן הדקיקים מהמשפך האדום, זרם השתן הישיר של אירן היא עז וסימא את עיניי. רגבי אדמה רטובים מצאו את דרכם לפי. לרגע חשתי מחנק והשתנקתי. משתעל ועיוור לא ראיתי את אליענה, אבל שמעתי אותה אומרת לאירן:

 

"אהבת את המתנה שלי?"

 

"תודה." השיבה אירן. "שימחת אותי מאוד יקרה שלי. תודה!"

 

"אין בעד מה." השיבה אליענה.

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י