בחוות הרכיבה (55)
אני מקווה שתוותרו לי בעניין זה על הפרטים. קשה לי מאוד לשחזר בחדות רגעים בודדים באותו שבוע, השבוע של 'דומם'. הזיכרון שלי של אותם ימים הוא בליל של אימאז'ים ושברי שיחות. כשאני מנסה לפורר מעט את אחת מהתמונות שעדיין נותרו בי, לפרום את אחד מהחוטים ולהתחקות אחריו—משימה שהצלחתי לעמוד בה בנוגע ל'חי' ול'צומח'—אני נכשל. במוחי נפער מעיין חלל שחור אליו אני מביט.
כשתארתי בפני אנדרה את המעצור, הוא ביקש שאתחיל מלתאר לכם את אותו שבוע ממעוף הציפור, ורק אם אשכיל לעשות זאת, שאנסה לשחזר גם רגעים בודדים:
"אני גם לא ממש מבין" אמר אנדרה, "מדוע אתה נתקל בקושי בלתי עביר כל כך דווקא כאן."
"אז אל תבין. ככה זה." ירקתי לכיוונו.
"אל תתרגז ספי," אמר הזבל, "זה פשוט לא מסתדר."
"מה לא מסתדר לך?"
"היא הרי כבר הפכה אותך לחפץ קודם לכן, ולא פעם. סיפרת לי כבר שהיית הדום, ושרפרף. היא אפילו הסבירה לאירן כיצד משתמשים בך. לא? אז מדוע דווקא כאן אתה משתתק? מה ההבדל בין החיפצון שלך קודם לבין דומם?"
ביני לביני הודיתי ששאלתה של הקרצייה הייתה במקום. ניסיתי להסביר לו:
"תבין, אנדרה, כשמשתמשים בך באופן משפיל, החוויה הבסיסית שלך היא הביזוי הכרוך בכך שהופכים אותך למשהו שאתה לא: נגיד, לעץ שמטיל צל, או למתקן שמניחים עליו מגבות."
"נו?"
"עדיין מתמקדים בך, מתעסקים איתך, פשוט, לא באופן בו אמורים לעשות זאת."
"ובדומם?"
"בדומם ... בדומם לא מתעלמים ממך. אתה פשוט... לא. לא רואים אותך. לא מתייחסים אליך. אתה נוכח במרחב, אבל באופן חלול. בדומם אתה מפסיק להיות."
אנדרה הביט בי. הוא העמיד פנים שהוא מנסה להפנים את מה שאני אומר (הכרתי כבר את התרגילים שלו שמטרתם לגרום לי לנסח משהו עבור עצמי):
"כמו למות ולחוות זאת?"
"גרוע מזה."
"מדוע?"
"כי אם מתים, לא חווים. בדומם אתה חווה את התפוגגותך."
אנדרה נשא אלי מבט מתפלא. הוא ידע שאני סולד מהתפלספות, והנה, אני מתפלסף.
"פשוט היה לי קצת זמן לחשוב על זה..." הצטדקתי.
*
אומר זאת כך, בימים הראשונים של העבודה על 'דומם', פשוט השתעממתי. רבצתי לי על השיפוע שבתוך הרמפה, פחות או יותר בהמתנה לדבר מה מסעיר שיתרחש מעלי. כשדלת הבקתה נפתחה, הזדקפתי כל כולי כך שהצלחתי להצמיד את פני ולשוני לאשנב הפלסטיק השקוף. במנח הזה המתנתי בדריכות לשבריר השנייה בו כף רגלה של אליענה תצעד מצידו השני של 'חלוני'. לאחר מכן ניגבתי וצחצחתי את החלון, מתקינו לפעם הבאה.
באותם ימים, הגיוון מבחינתי נקבע על פי סוג הפעילות אליה יצאה אליענה, כי הפעילות קבעה את מנעליה. לפעמים הייתה זו סוליית מגף הרכיבה של אליענה, כשהיא שבה או יצאה מרכיבתה. לפעמים הייתה זו סוליית נעל ההתעמלות שלה, אם יצאה לסידור כזה או אחר. בשעות אחרות זו אף עשויה הייתה להיות כף רגלה היחפה, שנצמדה לה לרגע קט לאשנבי. האתגר היה לנסות ולהספיק לחוות את 'המפגשים' הללו במלואם. למרות שאליענה הקפידה לפסוע בדיוק על המרווח השקוף, היא לא השתהתה. כך שיכולתי להציץ בחטף אל רום ירכיה השזופות, אל תחתוניה שהבהיקו מתחת לחצאיות הרכיבה שלה, או אל הנקודה הקסומה בה מגפה השחור פוגש את עור שוקה השזוף והבוהק. אבל כל זה רפרף ונעלם בן רגע.
אם התמזל מזלי, היו גם הדקות בהן אליענה יצאה החוצה להיות עם אירן. לפעמים, אם הבנות התיישבו על המדרגות, יכולתי להבחין מעלי בטפח משוק רגלה מציץ מפינת האשנב. היה גם הדיבור שלה בתוך הבקתה –כלומר, הרגעים בהם הותר לי להגיע לפורקן. רצפת העץ העבירה בצורה חדה את הצלילים שבתוך הבקתה, כך ששמעתי בברור כל מה שהתרחש בפנים: השיחה שלה עם דודתה (שביקרה ועזבה תוך שעה קלה, כמעט מבלי להבחין במעלון שנבנה עבורה), צליל הפעלת הקומקום, צליל זרימת המים במקלחת, צליל הורדת המים בשרותים, קולה החם והאוהב כששוחחה בטלפון מדי ערב עם ז'אן פול...קול געגועיה אליו...
שגרת יומה הפכה ברורה לי: אליענה הקיצה לקראת שבע. התקלחה. שתתה קפה ראשון. נכנסה לשרותים למספר דקות – כן, לפי צליל זרימת מי השרותים בצנרת, ידעתי גם את הפרטים הללו... -- אחר כך יצאה לרכיבת הבוקר שלה (את זה הסקתי, כי בשלב הזה כבר הייתי בעצמי עסוק בעבודתי עם הסוסים, אליהם הייתי אמור לגשת בטרם היא יצאה לרכיבה). אחרי שהיא אכלה צהריים, היא ירדה להשתזף (עם או בלי אירן). לאחר מכן היא התקלחה שוב. בדרך כלל היא יצאה לרכיבת ערב קצרה. הייתה השיחה היומית עם ז'אן פול. שמעתי את מי השרותים עוד לפחות פעמיים במהלך היום. היא שתתה שלוש כוסות קפה ביום. את ארוחת הערב שלה היא התקינה בעצמה. באחת עשרה בדיוק היא כבתה את האורות, ונכנסה לישון. בשלב זה השתחלתי החוצה, כדי לחזור למחרת, ולהספיק להזדחל אל תוך החלל שלי לפני שהיא מתעוררת.
למרות שליוויתי באדיקות את שגרת יומה, החוויה הכוללת הייתה של היעדר. אליענה הפכה מנערה אהובה לנוכחות מרומזת מסביבי. הנערה שאהבתי הפכה לקולות, ריחות, מגע מרומז. מי בית השימוש שלה שזורמים סמוך אלי, צליל דלתה הנפתחת ונטרקת, משקל גופה על המשטח מעלי, לוחץ מעט לעברי, קולה העמום, המרוחק. הידיעה שהיא כרגע מתקלחת מעלי, או ישנה מעלי, או שותה קפה מעלי, או מדברת עם אהובה מעלי, או שוכבת עם אירן מעלי... ומעל לכל הידיעה שהיא יודעת, שהיא יודעת שאני כאן מתחתיה... דרוך לכל תנועה שלה... נדרך מכל תנועה שלה...
התעלמותה ממני הפכה מוחלטת. פתאום התחוור לי כמה בר מזל הייתי בשבוע העץ, בו הרגשתי את התנתקותה ממני אבל לא תפסתי עד כמה אני מסוגל להתרחק ממנה הרבה יותר. התאפשר לי להביט בה רק כשהיא רכבה והייתי עסוק בניקיונות הציוד באורוות, או לעיתים בארוחת הצהריים. רק אז העזתי להסתכן במבט גנוב – סתם כדי להיזכר במראה השלם שלה. היא, מצידה, לא הביטה בי חזרה.
אבל בהמשך השבוע הבנתי שאני טועה באופן בו אני מנסה לממש את היותי דומם. עלי להפסיק להשתעמם ולחלום על פרורי מגע ספורים איתה. אם אני באמת רוצה לסייע לעבודתה של אהובתי, עלי לשאוף להגיע לדבקות במצב הדומם. עלי לנסות ובאמת לחשוב פחות, להרגיש פחות, להתמזג עד כמה שאפשר עם המבנה בו אליענה חיה – כי כך רצתה שאעשה. הדמיון שלי היה ערוך לביטול עצמי זה, אחרי כל אותם תרגולים ב'חי' וב'צומח'. רק שהאתגר כאן היה קשה הרבה יותר: נדרשתי להפסיק להיות. להעלם. להימחק.
עבורה.
אבל כיצד נעלמים אם עושים זאת בגלל שאוהבים? הרי אני נמחק עבורה. אם אצליח בכך, תעלם גם אהבתי, לא? זיהיתי את הסתירה ויחד עם זאת ניסיתי לחיות אותה. כך, למשל, למרות שלשוני הייתה צמודה לחלוני כששמעתי את אליענה מגיעה, אילו באמת הייתה עוצרת ומביטה מטה אל הפנים מאחורי הלשון הלחה הכמהה ללקק את סולייתה, היא לא הייתה רואה הבעת אדם. אני בטוח בכך. זאת משום שהתאמצתי להפוך את עצמי לריק, למשהו שאמנם מצמיד את לשונו אל כף רגלה, אבל למשהו שאילו תתבונן בו היטב, היא תראה לא יותר מפסל אנושי. רציתי שהיא תראה בדיוק את אותו פיגמליון שיצרה גלתיאה... רציתי שהיא תזהה את הנתינה שלי כשאני מעלים את עצמי כך עבורה...
אירן גם כן הדירה עצמה ממני כמעט לגמרי – כנראה על פי דרישה מגבוה. אירן הייתה מגיע בשעות הערב של כל יום עם מערך שאלות. ציפיתי שהשאלות יעסקו בחוויה שלי, בכמיהה שלי לאליענה, באוננות שלי. במקום זאת קיבלתי משהו כזה:
"באיזה חודש אנחנו?"
"באיזה מקום אנחנו?"
"מה שמו של החפץ הזה?" (עיפרון)
"כמה זה ששים פחות שתיים עשרה?"
"תחזור אחרי: כלב, בית, בנקאי, לונדון"
"תרים שתי אצבעות באוויר"
היו כמה עשרות שאלות מן הסוג הזה. הן חזרו על עצמן מדי יום. הנימה המקניטה-מתעללת הקבועה של אירן נעלמה. השאלות נשאלו בטון יבש (כנראה זו הייתה ההכוונה שניתנה לאירן). היא הסתלקה מרגע שסיימתי להשיב.
"מבחן מיני מנטל" אמר אנדרה בהתפעלות, "היא ערכה לך מבחן מיני מנטל!"
"מה זה?" המינוח המקצועי שלו הפריע לי.
"מבחן שמודד אובדן כישורים קוגניטיביים."
"אני שמח שזה מרשים אותך." ההערכה שלו לאליענה עצבנה אותי.
"אתה זוכר מה היה הציון שלך?"
"לא. למה?"
"לא משנה, המקסימום זה שלושים. מעניין אם באמת הציון שלך התדרדר במהלך השבוע..." הוא עצר כאן להרהר.
"תראה אנדרה, אם מעניין אותך הניסוי שלה, או ניסויים בבני אדם בכלל, אתה יכול לבדוק מה היפנים עשו על שבויי מלחמה סיניים, או אולי לקרוא את העבודה שלה." לא ניסיתי לעמעם את הארסיות בקולי.
"אתה צודק. הסקרנות שלי הייתה כאן לא לעניין. תמשיך."
היססתי מעט. יכול להיות שטעיתי. שכמטפל, הוא בכל זאת אמור לדעת את מצבי.
"אם חשוב לך לדעת, אני כן חושב שהתקשיתי יותר במבחן הזה בהמשך אותו שבוע." התוודיתי. "את השאלה בחשבון תמיד פתרתי מיד. אבל את רצפי המלים לא יכולתי לשחזר. גם שאלות לגבי הזמן והמקום לא תמיד היו לי פשוטות."
אנדרה שתק.
גם אני.
"אתה מבין שהיא הפכה את כל המבנה הזה, את הבקתה הזו, לתודעה שלה וחילקה את זה למודע וללא מודע: המודע שלה למעלה, ואילו התת מודע למטה, התת מודע הוא האזור מתחת לרמפה בו אתה, הצד הכמעט מומת שלה, כלוא."
הוא המשיך להרהר קצת:
"רק אירן מסוגלת לעבור מהמודע לתת מודע וחזרה...."
"חבל" הוא אמר אחרי שתיקה נוספת.
"מה חבל?"
"חבל שבמקום להגיע לאיחוי, לנצל את מה שאתה איפשרת לה להיות, אדם מחובר, היא חזרה להפרדה בין הצד המודר והפצוע שלה לבין אישיותה הבוגרת..."
"אלא אם כן..."
"אלא אם כן, מה?"
"אלא אם כן היא התחילה לבוא בעצמה אליך, לתוך הרמפה." הוא הביט בי.
לא עניתי.
"זה קרה? ספי, היא באה אליך באותו שבוע?"
שתקתי.
"היא... היא באה... כשהוא היה שם? ז'אן פול?" ישנם רגעים שאני מזהה כאב לא מקצועי סודק את קולו של אנדרה.
השפלתי את מבטי.
