אני לא מאלף. יש לזה הקשר לא ראוי אצלי. כשאתה מאלף מישהו, אדם או חיה, אתה גורם לו להיות בהתניה, שהוא "חייב" לציית. אני לא עושה את זה ולא מאמין בזה.
אני גורם למי, שמולי לכבד אותי מספיק, כדי שיהיה לו חשוב לעשות לי נעים. הוא לא חייב לעשות עבורי כלום. הוא יכול לרצות, אם יבחר בכך.
זה הבדל מאד מהותי. חייב מול רוצה. מאולף מול מחונך. חייב לעשות מול בוחר לכבד את רצוני.
החתול שלי לא חייב לעשות מה שאני מבקש ממנו. למרות זאת כשאני מבקש הוא מכבד את זה. לא תמיד. לא בכל פעם. זה בסדר גם כשהוא בוחר לא לכבד. אני מכבד את היכולת שלו לבחור מתי הוא מכבד אותי ומתי לא בא לו.
אבל כשהוא מכבד את הרצון שלי, זה נוגע בי במקום הרבה יותר עמוק.
***
יש לי סאבית. היא עוד לא ממש סאבית. טרם ביקשה בכלל להיות.
היא מכבדת את רצוני. אפילו במקומות שהיא כבר נרדמה ובכל זאת כשאני פונה אליה בוואטסאפ, היא עונה מתוך שינה, ממקום, שמכבד אותי. היא מתנסחת באופן מכבד, מתוך שינה ומתנצלת, שהיא ישנה ומבקשת, שאשחרר אותה לישון.
כשהבנתי, שהיא ישנה בכלל, כמובן שיחררתי אותה לישון. אבל המקום המכבד הזה מתוך שינה אפילו, זה המקום, שהכי מעיד על הכבוד, שיש לה כלפיי.
זה מרגש אותי הכי בעולם. אפילו כשהיא ישנה היא מכבדת אותי. מה יכול להיות יותר מזה? וזה לא אילוף במיל. פשוט יש לה כבוד כלפיי.
הו מאמה מיה.
***
כשהיא מכוונת מטרה, היא נוגעת בנימי נשמתי. כל כך שכך, שנשמתי מפרפרת. היא פשוט צעצועה משוכללת עד כדי, שטרם פגשתי כזאת במשך כל חיי. אודה ואתוודה, שפה ושם יצא לי להכיר לעומק לא מעט. היא פשוט אלופת העולם בלגעת לי בנשמה. מדוייקת עבורי.
היא פשוט מחזיקה לי את הנשמה בידיה ומלטפת אותה עד, שהיא מייללת לשמים מרוב תענוג.
איך זה יכול להיות כל כך ככה? איך זה שלא נתקלתי במקרה כזה מעולם?
פשוט אין לי שום הסבר הגיוני.
הו מאמה מיה.
***
קוואבאנגה.
