בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 22 ביולי 2018 בשעה 13:52

בחוות הרכיבה (58)

 

 

 

 

זה לא ממש הצליח לאנדרה – הניסיון המתוחכם הזה שלו לדובב אותי דרך שימוש ביומן המחקר של אליענה. אמנם חלקתי עימו את השירים, זה כן. אבל לאחר מכן חזרתי ונאטמתי מחדש. כמו צידפה.  

 

הגענו לפגישה הבאה, ועשר דקות לפחות ישבנו ותרגלנו שתיקה...

 

"טוב," אמר אנדרה, "בוא ננסה משהו אחר."

 

"מה?" היה משהו משעשע בתסכול המקצועי שלו.

 

"תמתין כאן רגע. אנסה איתך משהו לא שגרתי..." הוא אמר זאת במין נחרצות, קם, ועבר לחלקה האחורי של הקליניקה. שמעתי צליל חריקה. למרות סקרנותי, לא הסתובבתי לאחור. אנדרה חזר מתנשף. כשהואלתי להביט אליו, הייתי מופתע: האיש הזה—פסיכולוג בכיר ובעל מעמד—שלף מציריה את דלת השירותים של הקליניקה שלו!

 

"התחרפנת סופית?" הוא באמת הצחיק אותי.

 

"תקרא לי איך שתרצה." הוא היה סמוק ממאמץ, "אבל תואיל בבקשה לרדת מהכורסא שלך, ותשכב כאן על השטיח."

 

היססתי.

 

"ספי, אין לי זמן למשחקים איתך. הדלת הזו כבדה! שכב כאן על השטיח!"

 

"מה שתגיד אנדרה." אמרתי והתמקמתי בנקודה עליה הצביע, "גם את התרגיל הזה אני אכניס למכתב התלונה שאני אכתוב עליך בסוף לאיגוד הפסיכולוגים. אתה והשיטות המוזרות שלך. קודם שאתאר את החוויות שלי באתר פורנוגראפי ועכשיו זה..."

 

אנדרה לא השיב לי. ברגלו הוא הסיט הצידה את השולחן ממרכז החדר. את הדלת הוא הניח מעלי כך שחלקה העליון היה על הכורסא עליה ישבתי קודם לכן. בסיס הדלת הונח על השטיח. הדלת נצמדה אלי קצת יותר מדי, אז אנדרה ערם מספר ספרים ויצר מדרגה קטנה בצדה הנמוך של 'הרמפה'.

 

"אתה בטח מרוצה מעצמך, אנדרה."

 

"תכף אגיד לך אם כן או אם לא. זה תלוי בתוצאות. זה מזכיר לך את הרמפה? תביט, יש כאן למעלה אפילו אשנב" (הוא התכוון לחלון בראש הדלת).

 

"שתי טיפות מים." התענגתי על ההזדמנות להקניט אותו.

 

"טוב – מבחינה פסיכולוגית," הסביר, "קוראים למה שאנחנו ננסה לעשות עכשיו 'זיכרון חושי': אתה נכנס בחזרה למצב הגופני בו היית, כדי שמשהו מודחק שלכוד בך גופנית, יצוף בחזרה אל פני השטח. הבנת?"

 

"בערך."

 

"טוב. 'בערך' זה מספיק טוב." הוא שב בחזרה לכיסאו. "ספי, אני רוצה שתישאר בעיניים פקוחות, אל תתנתק מהחדר הזה, אתה עדיין כאן. במקביל, אני רוצה שתנסה לזכור את הריח של החווה, הריח של העץ המנוסר של הרמפה. נסה אולי גם לשחזר את הקולות ששמעת כששכבת כך. דיברת על המון צלילים: צלילים של המקלחון של אליענה. שלה מדיחה את מיכל השרותים. של צעדיה על העץ..."

 

"זה דבילי."

 

"אולי זה דבילי. אתה תנסה. מקסימום, לא נצליח."

 

אנדרה חדל לדבר, והמתין.

 

נכנעתי לו.

 

ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. התחלתי בריח החמצמץ הקבוע של החווה, ריח האדמה, ריח קרם השיזוף של אליענה... ריח משב האוויר שמגיע מהעמק לקראת הערב... קולות הצרצרים מיד כשהשמש שוקעת ... קולות צעדים על העץ שמעלי... צליל של נעלי עקב...

 

"לא. לא טוב לי. אני יוצא מכאן!"

 

"רגע, אל תצא! אני מבקש ממך ספי... תנשום עמוק בבקשה. נסה להירגע."

 

אני עוצם עיניים. מאט את הנשימה. אני פוקח אותן שוב, לאט.

 

"במה נזכרת? אתה מסוגל להגיד?... ספי?"

 

"כן."

 

אנדרה מחכה.

 

"אני יודע שזה מאוד קשה לך. נסה להגיד לי..."

 

לוקח לי עוד רגע...

 

"צעדים... מעלי... קולות של מצלמה."

 

"מצלמה? מי מצלם?"

 

"אירן."

 

"את מי?"

 

"עזוב אותי אנדרה... תניח לי"

 

"את מי, ספי?"

 

"אותה ואותו."

 

"את אליענה וז'אן פול?"

 

"כן."

 

"מצטלמים מעליך?"

...

"ספי?"

 

"כן."

 

"אתה... אתה רואה משהו מהאשנב?"

 

"אנדרה, נשבע לך, אני יוצא מכאן ולא חוזר. אתה חרא, מניאק, בן זונה..."

 

"תקלל אותי כמה שאתה רוצה ספי, רק תישאר לשכב ככה... נסה להחזיק מעמד."

 

זהו זה. נשבר לי ממנו סופית. אני מזדחל החוצה.

 

"עצור, ספי, נעזוב את זה. רק תישאר שם! אני מבטיח לך שאני עוזב את הרגע ההוא, בסדר?"

 

אני מפסיק לנוע. מביט בפינה שחוקה יותר בשטיח החום.

 

"תשכב לאחור שוב. ספר לי משהו אחר שהיה שם."

 

"מה לספר לך?"

 

"סתם. כל דבר. לא יודע, משהו ... על אירן."

 

"על הצילומים?"

 

"לא... לא....עזוב את הצילומים. סתם, תאר לי שיחה בין אליענה ואירן."

 

"לא זוכר."

 

"הן ישבו מעליך ודיברו לפעמים."

 

"כן. הייתה גם פעם שיכולתי אפילו לראות מעלי את הברך המקופלת של אליענה מבעד לחלון..." חייכתי מהזיכרון ההוא.

 

"מעולה! אתה רואה? לא כל מה שאתה נזכר בו מלחיץ אותך... בסדר לך שנמשיך מהנקודה הזו? נראה שהיא לא בלתי נסבלת עבורך."

 

"טוב..."

 

"אז היינו בברך של אליענה כשהיא משוחחת עם אירן."

 

"כן."

 

"ערב? צהריים? אחר הצהריים?"

 

"אחר הצהריים. אפילו מתחילה שקיעה."

 

"תאר לי את הברך שלה."

 

"שזופה... בוהקת... אני גם רואה מעט משוקה וירכה..."

 

"הברך לפעמים נצמדת לחלון שלך?"

 

"כן..." חייכתי שוב.

 

"ואז?"

 

"ואז מותר לי להצמיד את השפתיים שלי לחלון, ולנשק ולנשק ולנשק..."

 

"ואליענה שמה לב?"

 

"לא יודע. לפעמים כן. לפעמים לא."

 

"וגם מותר לך לאונן ברגעים כאלה... נכון?"

 

"נכון..."

 

"ואתה עושה זאת?"

 

"כן..."

 

"לא שמעתי..."

 

"כן. כן. אני מאונן. שתבין אנדרה, כשאתה מנותק מזו שאתה אוהב כל כך במשך ימים ושעות, כל בדל הזדמנות לקרבה הופכת למטמון זהב..."

 

"אני מבין. בעצם בגלל ההפרדה בינך לבינה, רגע כזה הופך להיות טעון במיוחד..."

 

"נכון... אז אני מצמיד את הלשון לפלסטיק, ונוגע לא נוגע בפלא הזה שמעלי...למרות כתמי הדם..."

 

"איזה כתמי דם?"

 

"היא אוהבת לשחק בי... נוקשת לרגע על החלון שלי בקצות אצבעותיה, ומרחיקה אותן במהירות ברגע ששפתי מתקרבות אליהן מהצד שלי... כמו ילדה שמשחקת עם חתלתול..."

 

"עדיין לא הבנתי. למה יש שם דם?"

 

"כי אני להוט להגיע לאצבעות שלה... כי אירן ראתה שהפה שלי נחבט בכוח בפלסטיק... וכי זה משעשע אותן... הנואשות שלי משעשעת אותן... אז אירן מבקשת מאליענה שתנסה לגרום לי לפצוע את עצמי כך... ואליענה מתלבטת ומסכימה... וכך, אחרי פעמיים עזות במיוחד—שתבין ,אנדרה, כל הקיום שלי מתכווץ לרצון להצמיד את שפתיי אל קצה אצבעה—מגיעה פעם שאני באמת חותך לעצמי את השפה .... השתיים צוחקות מעלי, ואירן משבחת את אליענה על הצלחתה."

 

"הבנתי. טוב... כלומר... לא טוב..."

 

 

הוא שותק קצת ואז ממשיך:

 

"עכשיו תמשיך להביט בברך שלה, מבעד לכתמי הדם, ותגיד לי על מה הן מדברות."

 

"על ראשל."

 

"עוד פעם? חשבתי שאליענה סיימה לספר לאירן על ראשל."

 

"לא... היא עדיין לא סיפרה לה על התמרוקייה, וגם לא על עיקרון המאמץ הנכון..."

 

"אה... נכון. התמרוקייה. מה זה? חדר? מתקן?"

 

"עזוב, אנדרה, זה די מגעיל."

 

"אתה מנסה להגן על נפשי הרכה, ספי?"

 

"לא."

 

"כי אני מזכיר לך לאיזה מקומות אתה מוכן להגיע כדי להגן על נשמות רכות של אחרים... יותר נכון, של אחרות..."

 

הפסקתי לחייך.

 

"אפילו זבובים מתים מחנק מעל הכוס המסריח של אמא שלך...יא בן זונה."

 

"חזרנו לקלל כמו ילד בן שש עשרה, ספי? לאן נעלם ספי המשורר?"

 

שתקתי. בלעתי רוק למקום הלא נכון. השתעלתי המון זמן...

 

"ומה לגבי עיקרון המאמץ הנכון של ראשל, עליו אתה כן יכול לדבר מבלי לחשוש לשלמות נפשי?"

 

"בסדר."

 

"אז קדימה. דבר עליו. כולי אוזן."

 

JesseSY​(נשלט){המלכה קייט} - סווריןן היקר, ואו
אם רק היה לי קצת יותר זמן לכתוב בחזרה.
חלק מהדברים שהיו לי על הלב אמר פלייפול בחוכמה רבה על אחד הפרקים שהסעירו אותי
ושני הפרקים האחרונים גרמו לי להתרגש ולהזיל דמעה (גם בקריאה שניה) יחד עם אנדרה
כסופר אתה מספר סיפורים מחונן
כסיפור הסיפור מרגש ולא מפסיק להפתיע
המציאות שעברת לעומת זאת עצובה לי וכמו שכבר כתבתי עצוב לי גם עליך וגם עליה
על התמימות שלך מצד אחד ועל האהבה הגדולה שאהבת אותה עד כדי כך שכבר בתור נער בן 16 ידעת להבחין, למרות האהבה העיוורת שלך אליה, בדיוק במי היא ובדיוק בכאב הגדול שהיא סוחבת על עצמה וייתכן, רק ייתכן שאם היא היתה נותנת לקשר שלכם הזדמנות אמיתית היא היתה מצילה בכך את שניכם, גם את עצמה וגם אותך.
על העיוורון שלה למצבה ולמצבך ועל הילדותיות שבה שהעדיפה להישאר בתחומי המשחק המתעלל והסדיסטי שבו היא שיחקה (בך) במקום להבין ולהפנים את קריאת האהבה שלך / את קריאת המצוקה שלך שבאה בשיר, ״די, די, די, כואב לי״ ״עוד, עוד, עוד...״ (רק לכתוב את זה שוב מעלה לי עוד דמעה בעין).
יכול להיות שאינטלקטואלית היא היתה מאד חכמה ומבריקה ועם זאת בכל מה שקשור לחיים עצמם היא היתה בעיני טיפשה גמורה.
תודה לך על שאתה ממשיך לחלוק ולשתף, אני מאמין שאתה נוגע ברבים מאיתנו וכמו תמיד מקווה שזה עוזר לך בהליך ההחלמה.
מחשבה לסיום בנוגע למצלמה - אני חושב שהנוכחות שלה והזיכרון שלך ממנה נחרטו כלכך עמוק ויצרו כאב כלכך חזק בגלל מה שהיא מסמלת, מצלמה של פעם היא לא ממש כמו מצלמה של היום, הקלות שבה אנשים מצלמים, מוחקים, מעלים ומורידים תמונות הפכה היום לחלק מהחיים. אני עוד נולדתי וגדלתי כשבמצלמה היה סרט צילום וכמות התמונות היו מוגבלות וגם אצלי, עד היום, לתמונה יש הרבה יותר משמעות ממה שאנשים נותנים לה היום. יש בכוחה של המצלמה להנציח מצב/רגע, להפוך אותו למשהו שהוא ״אמיתי״ יותר/נצחי יותר, אם עד אותו רגע מרבית האירועים שחווית ועברת נשארו בזיכרון שלך ושל אליענה (וחלקם גם תועדו בכתב על ידה ועל ידך) אותה תמונה הופכת את אותו האירוע למשהו שכבר אי אפשר לשכוח, שכבר אי אפשר להכחיש, היא מנציחה את אותו הרגע שבו אהובתך מצטלמת עם הבחור שאותו (לפחות כלפי חוץ ובצורה פומבית) היא אוהבת וגם אתה נוכח אבל לא באמת נוכח שם בתמונה, התמונה הזו הופכת אותך לרקע ובאמת ל״חפץ דומם״ כמו כיסא או שולחן שפשוט נמצאים שם בפריים כי הם שם, סוג של תפאורה לאירוע האמיתי שלשמו צולמה התמונה - הנצחת האהבה של אליענה לז׳אן פול או בעצם הנצחת הרגע שבו אתה נוכח ובו זמנית לא נוכח, נמצא בתמונה אבל גם נמחק ממנה ולא נראה בה והתמונה עצמה הופכת את אותו הרגע למשהו שאפשר לחזור ולחוות אותו כל פעם מחדש ואולי אפילו ממוחה השטני והקודח של אליענה היא גם הכריחה אותך לשאת איתך את אותה התמונה שתחזיר אותך לאותו הרגע הנצחי והבלתי נגמר הזה שנשאר כהוכחה למה שהיה. אני חושב שבמקום לקלל את אנדרה כדאי שתפנה את הזעם שלך לאדם שהזעם מגיע לו ואם אתה לא יכול אז אני אעשה את זה בשבילך כי המעשה הזה, מכל המעשים שהיא עשתה וקראנו עליהם עד כה הוא אחד הנוראים ביותר בעיני ואם לצטט אותך היא חרא, מנייאקית, בת זונה... (סליחה על ״הצרפתית״ שלי).
לפני 5 שנים
סווריןן - אני אכן מופיע בתמונה... לפחות באחת מהן... בוא נאמר משהו ממני מופיע...
אם אצליח להביא את עצמי לכך, אשתף בזה - לך ולאחרים שמלווים אותי כאן לא מגיע שסתם אמתח אתכם... אני לא בקטע של לזרוק רמזים. אז באמת אנסה. מתנצל מראש אם לא אצליח...
ימים קשים. סליחה. סוג של גמגום חזר לי...
תודה על תגובתך הרגישה ואמפטית (כתמיד).
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י