צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 25 ביולי 2018 בשעה 5:51

בחוות הרכיבה (59)

 

 

 

 

 

 

"ראשל הסבירה לאליענה על עיקרון המאמץ הנכון, כשהשתיים עשו את דרכן לתמרוקייה." אמרתי לאנדרה.

 

"או קי. תמשיך. מה היה העיקרון? דרך אגב, אתה בסדר שם למטה? שאביא לך כוס מים?" הטריד את אנדרה שאני רובץ זמן רב מדי מתחת לדלת שהוא הניח מעלי – ההדמיה היצירתית הזו שלו, שאמורה להחזיר אותי אל הרמפה...

 

"אני בסדר כאן. ממש חמים ונעים..." הרגעתי אותו.

 

"אז תמשיך לספר לי על השיחה בין אליענה לאירן כשאליענה סיפרה לאירן על ההסבר של ראשל. ספי, אם תרגיש שמשהו מלחיץ אותך, פשוט תגיד לי ונדבר על משהו אחר. בסדר?"

 

"בסדר."

 

"פחות משנה לי מה אתה מספר לי ששמעת, ויותר הנקודות בהן אתה מתחיל להילחץ. בסדר?"

 

"טוב."

 

"אז היינו בזה שאליענה מספרת לאירן על משהו שארע בדרך לתמרוקייה. נכון?"

"נכון. כן. היא וראשל עברו ליד חדר שהדלת שלו הייתה פתוחה. אליענה ראתה אדם ערום שהיה בגבו לפתח. הוא שכב על מעיין 'חמור התעמלות', כך שזרועותיו חיבקו את המזרן, אבל גופו היה מוגבה. אליענה ראתה מספר שוטים ומגלבים תלויים על קירות החדר."

 

[אניח לאנדרה כעת, ואספר לכם באופן ישיר את מה ששמעתי...]

 

"שם היא הצליפה בעבדים שלה?" שמעתי את אירן שואלת את אליענה.

 

"משהו כזה. תזכרי שראשל לא כינתה אותם 'עבדים'." השיבה אליענה.

 

"מה פרוש 'משהו כזה'? הצליפה או לא?" אירן תבעה הבהרה.

 

"אני אספר לך, אירן, את כל כך קצרת רוח... שאספר לך מה שהיא עשתה שם, או שאת רוצה גם את כל ההסבר שלה?"

 

"הכל!"

 

"טוב..." התרצתה אליענה, "שאלתי את ראשל מה מתרחש בחדר. היא השיבה שזהו חדר ענישה וש'ז'יל ממתין לעונש. שאלתי אותה מדוע הוא נענש."

 

'התרשלות. הענשת-חסר.' אמרה ראשל בחידתיות.

 

'מותר לי לראות אותו נענש?' ביקשתי. 'חשוב לי לדעת איך עושים זאת, כלומר, איך מענישים... עבור ... עבור המחקר שלי."

'בטח,' אמרה ראשל באירוניה שלא אהבתי, 'עבור המחקר שלך.'

'וחוץ מזה, מה זה הענשת-חסר?' התעלמתי מהרמיזות של ראשל."

 

"באמת מה זה?" הדהדה אירן.

 

"טוב, אז קודם כל ראשל הביטה בשעונה. היא התלבטה מעט ואמרה 'אולי... כן... נראה לי שז'יל המתין מספיק'. את מבינה, אירן, היא לא ישר הענישה. היה שלב של המתנה לעונש, והיא אמדה אותו בזמן."

 

"נכון. אני זוכרת שהסברת לי משהו כזה עם ספי. לדעת להנות מהציפייה שלו לכאב, ולא רק מלהכאיב לו."

 

"בדיוק. אז את זה למדתי מראשל... וברגע שהיא החליטה שאפשר להתחיל בענישה, היא זימנה משרת נוסף. איש די גדול."

 

"אה.. היא לא הצליפה בעצמה? היה לה מישהו שהצליף עבורה?" ניחשה אירן.

 

"כן." השיבה אליענה, "ומסתבר שכל פעם מישהו אחר שם מילא את התפקיד הזה. יצא גם שז'יל היה אחראי על הצלפות קודם לכן, והוא הצליף בצורה חלשה מדי. את מבינה? זו הענשת-חסר... על כך הוא נענש בעצמו."

 

"רגע, תני לי לנחש..." ניסתה אירן, "המשרת שעכשיו אמור היה להצליף, הוא זה שלא נענש כראוי בפעם הקודמת? כלפיו הייתה 'הענשת-חסר'?"

 

"את פשוט מחוננת." שיבחה אותה אליענה. "תני לי לנשק אותך!"

 

"נו! תמשיכי!" אמרה אירן אחרי שנשמעו התכתשויות מעלי, "מה קרה? ההצלפות שם היו דומות למה שאני עושה לספי? חזקות יותר?"

 

"לפני ההצלפות, דבר ראשון, ראשל רצתה להסביר לי משהו מופשט יותר."

 

"אוי לא... עוד פעם ההתפלספויות שלה."

 

"אירן עזבי את זה. אם זה לא מעניין אותך..."

 

"מעניין! מעניין! מה היה הדבר המופשט?"

 

"היא שאלה אותי מדוע אני חושבת שמשתמשים בכלל בשוט."

 

"איזה מן שאלה זאת? ברור, כי זה מכאיב יותר!"

 

"לא."

 

"כי ... זה משפיל יותר?" ניסתה אירן.

 

"גם לא. גם אני ניסיתי את התשובה הזו. אז ראשל הזכירה לי שההשפלה היא 'תוצאה' ולא 'מטרה'. כלומר, נכון שהשוט ישפיל יותר, אבל לא בגלל השוט עצמו, אלא בגלל משהו שמובלע בשימוש בו."

 

"טוב. נגמרו לי הניחושים." אירן התרגזה. "שוט יעיל יותר וזהו!"

 

"יפה שלי, אל תכעסי, גם אני לא הצלחתי לנחש." ניסתה אליענה לפייס את אירן. "גם אני אמרתי לה כל מה שאת אומרת לי, וראשל חייכה אלי ואמרה לי שאני לא בכיוון."

 

"נו? אז מה התשובה?"

 

"ראשל אמרה לי שהשוט קשור לעיקרון המאמץ הנכון."

 

"שזה אומר מה בדיוק?"

 

"לפי ראשל, השוט," הסבירה אליענה, "הוא מכשיר. הוא אמצעי שתפקידו לצמצם את השקעת המאמץ של המצליפה, תוך הגברה מירבית של הכאב לנענש. הוא גם מאפשר לדייק, ולהכאיב בדיוק היכן שרוצים."

 

"אז? מה הפואנטה?"

 

"ראשל ניסתה להבהיר לי, שהיא לא סתם מחפשת ליצור כאב. מה שהיא מחפשת להבליט הוא פער בין מאמץ קל שבקלים שלה, וכאב אדיר לנענש."

 

"אה... ולכן היא משתמשת במישהו אחר שמצליף?"

 

"בדיוק! יפה אירן!"

 

"כמו שאת משתמשת בי עם ספי..." חשבה אירן בקול.

 

"כן. אותו עיקרון." השיבה אליענה מבלי להתנצל. "ראשל הדגימה לי את ההנחיות שלה לעוצמת הצלפות, בדיוק כמו שאת ואני עשינו."

 

"אותו מדרג?" שאלה אירן "מעבר לחמש זו הצלפה שחודרת את העור?"

 

"כן. לא המצאתי דבר." השיבה אליענה. "ראשל התיישבה על כיסא ליד פניו של ז'יל. היא מסרה למשרת השני הנחיות מספריות ותיקנה אותו או שיבחה אותו. היא הייתה מאוד שקטה. כמעט חרישית. כל מה שאפשר היה לשמוע היו מספרים ממנה, ההצלפות ויבבות הכאב של ז'יל."

 

"גם אצלה הייתה השיטה הזו של הכפלת מקדם הכאב עבור הצלפות חוזרות לאותו מקום? או לא לתת לנענש לדעת היכן תהיה ההצלפה הבאה?"

 

"כן. גם אצלה. היא גם כל הזמן הביטה בעיניו של ז'יל. כשהוא ניסה להליט את פניו הצידה, היא הסיטה את פניו בחזרה אליה. היא גם דיברה אליו."

 

"מה היא אמרה לו?"

 

"היא ניחמה אותו. שיבחה אותו. הסבירה לו שהעונש הכרחי. שהיא לא רוצה בכך, אבל נאלצת להעניש אותו באופן הזה, ושהיא תצטרך להכאיב לו עוד יותר."

 

"כמו שאת עושה לספי..."

 

"כן. אבל הייתי אמורה להבין שיש כאן את עיקרון 'רעב-שובע': הוא רעב להפסקת הכאב ולנחמה, והיא מעודדת אותו לסבול עוד עבורה. היה גם את עיקרון הקור-חום: היא מנחמת אותו, אבל לא גורמת לכאב להפסיק. היא נסוגה מחום, לא סתם קרה."

 

"הבנתי." אמרה אירן.

 

ואז... אז היא התחילה להסביר לי עוד דברים. היא ביקשה שאשים לב לצורת הישיבה שלה." המשיכה אליענה.

 

"איך היא ישבה?"

 

"לא משהו מיוחד: רגל על רגל."

 

"מה מיוחד בזה?"

 

"היא הסבירה לי שזו צורת ישיבה חשובה ל'ידידיה', משום שזו ישיבת מנוחה. תנוחת הישיבה הזו מעבירה לז'יל את הפער בין הרגל הנחה שלה, לבין הכאב שלו. שזה עובד בדיוק כמו הפער בין הקול החרישי שלה לבין הזעקה שלו. הכל חלק מעיקרון המאמץ הנכון."

 

"הבנתי."

 

"היא הסבירה לי שלכן גם כשהיא עומדת, למשל, בדרך כלל היא תקפיד על רגל אחת במנוחה. כפופה. שגם זה חשוב ל'ידידיה'. היא אמרה שהיא מחכה ליום שהיא תוכל להיפטר משוטים ופרגולים. שהיא חולמת על מכשיר שהיא תוכל פשוט ללחוץ עליו, וליצור כאב בדרגה ובעוצמה שהיא בוחרת בה. 'לחיצת אצבע דורשת פחות אנרגיה מלחישה. לא?' היא שאלה אותי, כאילו שאני שותפה לחזון שלה."

 

"ומה ענית לה?" שאלה אירן.

 

"לא עניתי. הייתי לגמרי שאובה להצלפות הללו. אף פעם לא ראיתי משהו כזה. הן כבר היו בדרגה שבע. גבו של ז'יל דימם. זה לא ריגש אף אחד. לא נראה היה שמישהו שם מתכוון לעצור. ראשל ראתה את המשיכה שלי, ושאלה אותי אם ארצה להצליף בו קצת בעצמי."

 

"מה עשית?"

 

"הסכמתי. מה נראה לך? הייתי צריכה לתרגל משהו כזה, לא?"  

 

"ו...?"

 

"אז ראשל ציוותה על המשרת להוריד את ז'יל לרצפה. זה לא היה קשה. הוא כבר ספג הצלפות במשך דקות ארוכות, וקרס אל הארץ מולי. בהתחלה רציתי לקחת את השוט שהמשרת השתמש בו, אבל ראשל עצרה אותי."

 

"מדוע?"

 

"היא ביקשה שאשתמש במשהו דק יותר, שמותאם יותר לכוחה של נערה. היא אמרה משהו למשרת, ובין רגע היה בידי מעיין מקלון דק בעל ידית אחיזה. הפרגול הזה ממש שרק באוויר כשניסיתי אותו... ז'יל גנח למרגלותיי בחרדה."

 

"הוא לא היה מעוניין בזה, אני מבינה..." צחקה אירן.

 

"ממש לא... שתביני, ההצלפה הראשונה בחיי, כבר הייתה בדרגה שבע. ממש נבהלתי מעצמי. אפילו התנצלתי."

 

"את? התנצלת? אף פעם לא שמעתי אותך מתנצלת." אמרה אירן.

 

"אז הנה. התנצלתי. מה שמאוד שעשע את ראשל. היא הזמינה אותי להמשיך. היא רצתה לראות מה קורה לי, אבל את זה היא לא סיפרה לי. רק בסוף היא הסגירה זאת."

 

"מה היא אמרה לך?"

 

"היא קודם כל שאלה אם אני מבינה מדוע השוט משפיל – היא ניסתה שאבין את העיקרון של המאמץ הנכון: ההשפלה נגזרת מכך שרוצים להכאיב לך אבל, במקביל, להתאמץ כמה שפחות. זה קשור לעיקרון החום-קור: במקום להזדהות עם הכאב שלך, מתעסקים בנוחות של המכאיב. השוט משפיל כי זו שמשתמשת בו רוצה להכאיב לך באופן שלא יאמץ אותה כלל. לצורך הזה, יש לה מכשיר מיוחד, אביזר טכנולוגי: השוט."

 

"חוץ מזה, שוט זה גם משהו שמשתמשים בו לחיות ולעבדים." אמרה אירן.

 

"כן. נכון. אבל ראשל הסבירה לי שיש משהו שונה בשוט."

 

"מה שונה?"

 

"בניגוד למשחקי תפקידים—מעמידים פנים שמישהו הוא חיה או עבד—השוט מייצר כאב ממשי. הוא חלק ממשחק התפקידים, אבל גם חורג ממנו. כי הכאב, הצלקות, הדם, כל זה אמיתי."

 

"אה..."

 

"והשוט משפיל, כי הוא חלק ממערכת יחסים, בה מישהי באופן ממשי מנסה לצמצם את המאמץ שלה כדי להכאיב לך באמת באופן העז ביותר. והעיסוק בנוחות שלה כשהיא יוצרת סבל עבורך, משפיל: שוב, ההשפלה היא תוצאה, לא מטרה."

 

"בסדר... בסדר... פלספנית. אבל מה היא אמרה עליך?" דרשה אירן לדעת.

 

"אליענה?"

 

"אליענה תגידי לי!"

 

"טוב... אגיד לך... היא אמרה שהיא הביטה בי במקומות בהם ז'יל נשבר מולי—הצלפתי בו כמה דקות—כשהוא חיבק את ברכי והתחנן שאפסיק. היא אמרה שכשראיתי אותו במצב הזה, רק הגברתי את ההצלפות... שמשהו בי התענג על השבירה שלו... שחיפשתי להוביל אותו לשבירה נוספת...שחיפשתי את הבכי שלו, ושגם כשזה קרה—כן, הצלחתי לגרום לו לבכות—לא נרתעתי, אלא חיפשתי להעמיק את השבירה שלו."

 

"אז? את האכזריות שלך אני מכירה. מה חדש כאן?"

 

"סוג האכזריות. היא אמרה שהאכזריות שלי היא נפשית ורגשית. לא הכאב מפעיל אותי, אלא הרגע בו האדם שמולי נשבר..." היא היססה מעט. "את למשל," היא אמרה לאירן, "מופעלת מכאב. ראיתי אותך עם ספי: ככל שכואב לו יותר, כך את יותר מתענגת."

 

"נכון... ואת?"

 

"אני לא. אני צריכה לזהות כל פעם מחדש את הרגע בו הוא מתרסק... לכן בכי חשוב לי. ראשל גם..." כאן היא לא השלימה את דבריה.

 

"ראשל גם מה?"

 

"מה אליענה?"

 

"היא אמרה לי שהיא לא הייתה רוצה להיות במקום זה שאערוך עליו את הניסוי."

 

אירן צחקה.

 

"מעניין." אמרה אליענה.

 

"מה מעניין?" שאלה אירן.

 

"ראשל בכלל לא צחקה כשהיא אמרה זאת."


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י