אני לא כותב הרבה בבלוג. יענו, יוצאים לי פוסטים ארוכים אבל בקצב איטי. כתיבה שואבת ממני הרבה כוחות.
טרי פראצ'ט כתב בספרו 'אלים קטנים' דמות מנקודת מבטו של צב. הספר מתחיל בזה שנשר מרים אותו לשמיים (במטרה להפיל אותו על הסלעים כדי שיהיה קל יותר לאכול מבשרו), והוא רק חושב כמה נהדר העולם שנפרס מתחתיו ושעד היום הוא ראה אותו רק סנטימטר מהקרקע. אין לי מילה רעה להגיד על הנשר ועל האינטרסים שלו בסיפור, שם הוא הכלי של הסופר להניע את העלילה מעלה ומטה, תרתי משמע.
כמו בסיפור, גם אני נפלתי לא מזמן מהשמיים לתוך ארגז חול. לא התנפצתי, אבל הייתי צריך זמן להתמצא. אז לא כתבתי כמה ימים, ורק הצצתי לכלוב מדי פעם לראות אם הנשר עדין תרה בשמיים.
היא עזרה לי להתיישר, ממש הצילה אותי. שתי דקות מהרגע שנפגשנו וכבר הייתי על הברכיים. במהלך הטיסה השמיים התמלאו צרורות של ירי ומדי פעם אורחים לא צפויים. דיברנו המון, הראש שלה חד כמו טפרים ושלי עקשן כמו שריון. גם כשהחושך ירד לחלוטין עדיין היה נעים ולא היה חסר דבר, מלבד אולי עוד זמן. ואולי גם הייתי כותב על זה קודם, אם לא הייתי כזה קנאי לשמירת סודות.
כשסוף סוף ראיתי אותה שוב בשמיים, הבנתי שהקנאות הזו עוד תביא אותי ליפול על סלעים. אז הנה פוסט מחווה קטן, באיחור אופייני לצבים.
