סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 14 באוגוסט 2018 בשעה 13:58

בחוות הרכיבה (68)

 

 

 

 

"כעת," אמרה אליענה ברוך, כאילו מפצירה בילד חולה לקחת כף נוספת של תרופה מרה, "אני מבקשת שתראה לאירן את הפריט באוסף שלך שאני יודעת עליו."

 

הנער תלה בה מבט שואל. היא הביטה בו מלמעלה, שרועה על בטנה על מיטתו. משהו הבריק בשפתה.

 

"אני לא מבינה," אמרה אירן בפליאה, "ידעת על האוסף הזה? הרי הופתעת בדיוק כמוני כשמצאנו אותו, לא?"

 

אליענה שתקה.

 

"אני טועה?" התעקשה אירן ונימת כעס התגנבה לקולה, "מה, העמדת פנים קודם?"

 

"לא העמדתי פנים, אירן." מבטה של אליענה לא מש מפניו של הנער.

 

"אז?"

 

"לא ידעתי על האוסף הזה. כן ידעתי על משהו אחר שביקשתי מספי לאסוף. עכשיו, כשאני רואה את האוסף שלו, אני בטוחה שגם הדבר ההוא נמצא כאן."

 

"לא הבנתי, אליענה: יש אוסף ... בתוך האוסף?" המחשבה שעשעה את אירן.

 

"כן, משהו כזה." אירן הפסיקה לגחך, מבחינה ברצינותם של השניים האחרים.

 

"איזה אוסף?" שאלתה של אירן הייתה מופנית לאליענה וגם אל הנער, "ספי? איזה אוסף?"

 

הנער שעדיין כרע מולן משך בכתפיו. הוא זחל אל מתחת למיטה, והוציא גרב התעמלות קרועה.

 

"לא ספי," אמרה אליענה במתיקות, "אני לא מתכוונת לגרב המשומשת שלי."

 

הנער ניסה שוב, ואחרי חיטוט מהיר, הוציא זוג גרביונים שחורים מחוררים.

 

"גם לא התכוונתי לזה, מתוק שלי," אמרה אליענה, "שובב שכמוך, את אלו בטח הוצאת מהפח שלי, נכון?"

 

מבטו של הנער הסגיר אשמה.

 

"לא נורא, אני סולחת לך." פניה הקרינו אהדה של ממש. "אני מבינה מדוע התקשית להתאפק ולנצור חפצים שנגעו בגופי." היא שקלה את המשך דבריה. "ספי, תביט בי." וכשהנער נשא אליה את פניו, היא אמרה: "אני מוחלת לך."

 

הנער השפיל את ראשו לארץ, ממתין לבאות. המילה 'מוחלת' הרטיטה בו משהו, כמו המילה 'לנצור'. הוא ידע מה עומד להגיע.

 

"כעת תוציא את מה שאני מבקשת."

 

"'כעת'", חשב הנער לעצמו, "היא אמרה 'כעת', היא לא אמרה 'עכשיו'".

 

"ספי?" אמרה לו חרישית.

 

"אתה בוכה?" שאלה בדאגה.

 

הנער החל לייבב למרגלותיה. "בבקשה..."

 

"'בבקשה' מה? אתה מבקש ... לא להראות את זה?" היא הנהנה אליו, מנצלת את יכולתה להפעילו כשהיא פונה אליו באופן ילדי.

 

הנער הנהן חזרה, קרוע עיניים.

 

"זה בגלל שאתה מתבייש?" היא הצמידה מעט את שפתיה כשאמרה 'מתבייש'.

 

היבבות של הנער הפכו להתייפחות.

 

"זה באמת מביש... אני יודעת... רגע... רגע mon petite, תבכה נכון." כשאמרה זאת, היא עברה משכיבה על המיטה לישיבה מולו, פושטת את כף רגלה היחפה כדי שדמעותיו ינשרו עליה.

 

על כל ייסוריו, הנער חש אדווה מתקתקה בתוך ההשפלה הזו. זמן רב כל כך הוא לא "בכה נכון" על כף רגלה היפה... מעליו הוא שמע את קולה מסביר לו בנעימות מדוע היא מבקשת ממנו קורבן נוסף, תשורה איומה עוד יותר מקודמותיה:

 

"אני יודעת... אני יודעת כמה זה כואב לך, ילדון מתוק שלי. אני יודעת שזה מייסר אותך, שתצטרך להראות את זה לאירן, ושהיא בהתחלה לא תבין, ואחר כך תצעק שזה מגעיל, ושאז אתה תראה את עצמך מנקודת מבטה ושזה יהיה לך קשה."

 

"מה זה?" שאלה אירן בלהט מהצד, "אני אחשוב שמה מגעיל?"

 

"אבל אם זה לא היה מכאיב לך כל כך," המשיכה אליענה, "זה גם לא היה נעים כל כך עבורי. אתה מבין זאת, נכון?"

 

הנער הנהן והמשיך לייבב מעל כף רגלה.

 

"אתה מוכן לתת לי גם את הכאב הזה שלך?"

 

הנער התייפח, קרוע בין הדחף לרצות אותה לבין שאריות כבודו העצמי.

 

"אתה עדיין אוהב אותי בכל מאודך?"

 

הוא הנהן.

 

"אז תעניק לי, בבקשה תעניק לי, גם את הכאב הזה שלך...לאוסף שלי..."

 

היא הביטה בסיפוק בגוף השבור שמולה. הוא הרים לרגע את עיניו, וראה את שיניה הצחורות כשחייכה אליו את החיוך השמח שלה, חיוך שהיה שמור לרגעים נדירים. בכבדות הוא פנה מטה, וזחל אל מתחת למיטה. כשיצא, חבק בזרועו מה שנראה היה כמו צנצנת עם סוכריות צבעוניות.

 

"מה זה?" שאלה אירן.

 

"אתה שומר אותם בצנצנת מיוחדת! איזה מתוק אתה." אמרה אליענה. "תפזר אותם על הכרית בשבילי."

 

הנער ציית, ויצר מערום על הכרית שהייתה מונחת על הרצפה. אירן פלטה צעקה.

 

"את לא נורמאלית, אליענה! הגזמת לגמרי!"

 

אליענה הפנתה אליה את פניה היפים והמשיכה לחייך.

 

"זה מגעיל!!!"

 

"ששש... אירן, די... אל תצעקי. זה לא כזה מגעיל... ספי, תנסה לסדר אותם על הכרית לפי הסדר... לפי סדר כרונולוגי."

 

הנער החל למלא את הוראתה.

 

"אני לא מאמינה!" אירן לא יכולה הייתה להישאר על המיטה כשהיא אמרה זאת. "איכס!!! אני פתאום נזכרת שלא הבנתי מה את זורקת לו מהחלון של הבקתה שלך... והוא קופץ אל זה כמו כלב לעצם... ואז, באותה פעם שגם הכנסת לו לכיס משהו... כשהוא היה עוד ברמפה... לא הבנתי מה זה היה..." אירן התחילה לפסוע מוטרדת מצד לצד בחדר, מביטה מטה בזוועה.

 

אליענה המשיכה להביט בה מבלי לנוע. ספי עסק בארגון הפריטים על הכרית.

 

"לא, ספי, זה לא יכול להיות שם. זה חייב להיות מאוחר יותר," תיקנה אותו אליענה. "הסוג הזה היה בחבילה של השבוע השני כבר."

 

הנער תיקן את הסדר על הכרית.

 

אירן הביטה בשניים בתדהמה ובתעוב:

 

"אני לא נשארת. את שומעת? אליענה תביטי אלי!"

 

אליענה דיברה אליה מבלי להתיק את מבטה מהנער:

 

"מה, את הולכת? כבר? את לא רוצה לשמוע איך הוא משתמש בהם, מה הוא עושה איתם?" היא צחקה, "האמת, גם לי אין מושג. זה לא מעניין אותך אירן?"

 

"את מופרעת!" קולה של אירן נסדק מזעם, מגועל, מתדהמה. "את שומעת? מו-פ-ר-עת! גם הוא מופרע. שניכם חייבים להפסיק עם זה." היא החלה להתרחק לכיוון הדלת, ופנתה אלינו שוב: "אני, בכל אופן, לא נשארת עוד. אני מהטרוף הזה מסתלקת עכשיו."

 

אירן נותרה להמתין לתגובה מצדם. משזו לא הגיעה, היא יצאה בטריקת הדלת.

 

השניים הביטו רגע לכיוון היציאה מהבקתה, ומיד שבו לעיסוקם.

 

"לא, לא מתוק שלי," תיקנה אותו שוב אליענה מצביעה למטה, "תביט, באחד הזה יש שלוש קשירות. אני זוכרת אותו. זה היה ביום ששי שעבר. האחד הזה חייב להיות לפני כל אלה."

 

הנער ציית לה מיד, מתקן בזהירות את מיקום הקונדום, ומניחו בקפדנות במקומו החדש בשורת הקונדומים הקשורים שהיו מלאים בזרעו של ז'אן פול...

פלייפול - אכן שיא חדש, אך דבר כבר לא יפתיע אותי בקשר לאליענה.

לאורך הבלוג, אתה, סוורין, מספר לנו כיצד ספי נשאב יותר ויותר לתוך שיגיונותיה של אליענה, שכמו מתחרה עם עצמה בהמצאות חדשות של עינוי והשפלה. ספי מצידו מפנטז על כך שההתמסרות העמוקה שלו תפלס את דרכו לליבה, ולבסוף היא תאהב אותו. אך ככל שהכח שלה גדל, אותו כח שספי מעניק לה, גדלה דווקא אכזריותה... אליענה עצמה כבר הבחינה, די בהתחלה, שהניסוי משנה אותה במובן זה, אך מין הסתם לא שיערה עד כמה תרחיק לכת. הניסוי שערכה היה יכול להסתיים מזמן, כך שיש להניח שהמשך ההתעללות היה להנאתה בלבד. מה שעצוב במיוחד, הוא שאליענה אינה מיוחדת ואינה נבדלת במובן זה משאר בני-האדם. ההסטוריה עשירה בדוגמאות על עריצים בעלי כח אבסולוטי. אליענה ממחישה דבר-מה נוסף: היא לא גדלה לתוך הכח, אלא קיבלה אותו בבת-אחת, בבחינת "עבד כי ימלוך". הביטוי 'שכרון-כח' מתאים כאן במיוחד - כמי שמעולם לא שתה, השותה בבת אחת כמות גדולה של יין, ומסתחרר מכך...
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך.
בשלב הזה של הקיץ, ספי כבר לא ניסה לפלס את דרכו אל ליבה. הוא ידע שהוא כבר בליבה. בשלב הזה, בוטן כבר ניצח את דיאבולו, וגם ספי שאב עונג מסויים מהתעללותה בו. שניהם לא לגמרי שלטו בתהליך. התהליך כבר שלט בהם. הרצון שלה להתאכזר אליו. הרצון שלו שהיא תתאכזר אליו.
לפני 5 שנים
פלייפול - או, בדיוק!

הנה גם אתה מסכים איתי, שבשלב מסויים התעללותה של אליענה בספי גלשה הרבה מעבר לניסוי ולמטרותיו, והיתה תוצאה של הסאדיזם שלה, שהלך והתעצם, וקיבל מומנטום ואינרציה משלו (וגם תוצאה של המזוכיזם שלך, אך האחריות היתה שלה). בגלל זה אני מטריד אותך (ואת עצמי), בשאלה מדוע היא לא התנצלה מעולם. אמנם, באותו קיץ היא היתה כבר בתוך הסחרור, אך משחזרה לביתה והמשיכה בחייה, כיצד לא הבחינה באותה עובדה פשוטה שאתה מציין כאן? נערה-אישה אינטליגנטית כמוה לא יכולה להבין מה באמת קרה שם, מעבר למטרה היבשה של הניסוי? אם אירן, הצעירה ממנה, ופחות חכמה, הצליחה להתעורר מאותה הזיה מטורפת, ואפילו במהלך אותו הקיץ, אני מניח שגם אליענה התפכחה באיזה שלב והבינה שאירן צדקה: ספי ואליענה היו מופ-ר-עים!

כן, אני יודע: כבר כתבת לי כאן, שאליענה היתה מודעת לעומק הטירוף שהתחולל שם, ולכן אין משמעות ל"התפכחות" מצדה, אך היא לא נתנה דעתה, לא באותו קיץ, לעובדה או לפחות לאפשרות שההתעללות שלה בספי גלשה מעבר לניסוי שערכה. שמעשיה כבר היו חסרי כל ערך מתודולוגי, ונועדו לספק את הסדיזם המתגבר שלה, שלא היתה מודעת קודם לכן לקיומו. לסוג הזה של 'התפכחות' מצדה אני מתכוון.
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך. היא לא התנצלה מעולם. איני יודע מדוע.
לפני 5 שנים
פלייפול - הדיון בנקודה זו הוא לזרא עליך, כך נראה לי. שתי שאלות עולות בראשי, ואני תוהה מדוע לא שאלתי אותן קודם:

1. האם אתה סבור שהיא צריכה להתנצל?
2. כיצד היית מגיב לו אכן התנצלה? האם זה היה משפר את הרגשתך, או ההיפך מכך?
האם היית מקבל את ההתנצלות?
לפני 5 שנים
סווריןן - כשאתאר את השיחה היחידה שקיימנו מאז אותו קיץ, אחרי שעימתנו ביננו במשטרה, תקבל תשובה. אני מנחש שהיא לא תספק אותך...
הייתה תקופה בחיי שהיה חשוב לי שהיא תענש, לכן ניגשתי למשטרה. ההתנצלות עניינה אותי פחות. היום לא חשוב לי לא שהיא תענש ולא שהיא תתנצל.
אם נעשה לך משהו לא מוסרי בחייך, אתה בוודאי ער לאופן בו שום דבר לא מחזיר את הדברים לקדמותם. גם לא עונש, פיצוי, או התנצלות. כל אלה אמורים לאפשר לך להמשיך הלאה. לפעמים עונש יעלים את תחושת הפגיעה. לפעמים זה פשוט לא רלוונטי. כך זה עבורי. כנ"ל בנוגע להתנצלות. זה לא חשוב לי.
אנא נסה לקבל באמת את ההבדל בינך לביני בעניין זה.
לפני 5 שנים
פלייפול - אני חושש שאתה מפרש אותי לא נכון - אני לא מחפש כאן נקמה (כתבתי את זה גם בפרקים אחרים) - על נקמה שאלתי פעם אחת, מזמן, בפורום. הכיוון שלי הוא אחר: כבר כתבתי לך שאני סבור במידה מסויימת שמה שמזין את הסימפטומים שלך הוא פחד מפני אליענה ("כאן קבור הכלב", זוכר?). עוד כתבתי, במקום אחר, שיקל לך להשתחרר מן הפחד, לדעתי, לו היית מסוגל לכעוס עליה. שוב, אני לא מדבר כלל על נקמה אלא על כעס, כעס בריא ומשחרר. כעס כזה שיאפשר לך לומר לה: "לכי לעזאזל את והאידיאלים שלך", במקום להצדיק אותה כל הזמן...אני מאמין שלו היית באמת כועס, היית גם מפסיק לפחד ממנה. לא היית אומר: "אם הייתי פוגש אותה היום, היא היתה מנגבת בי את הרצפה"...

אכן, העובדה שהתלוננת עליה במשטרה קצת מבלבלת אותי, כי היא מראה שדווקא כן כעסת עליה, ורצית שהיא תיענש, לפחות באותה נקודת זמן. אך אולי לא מדובר בסוג הנכון של כעס, אם ניתן לומר דבר כזה - אולי הכעס ההוא שהרגשת, שגרר אתכם למשטרה, היה דומה לזה של ילד הכועס על הוריו, מסיבה כלשהי, צורח ורוצה לנקום בהם, אך באותה עת, יודע שהם הוריו והוא תלוי בהם...אני מדבר על כעס בוגר יותר, בו אתה מרשה לעצמך להאמין לא רק שנפגעת (את זה שניכם יודעים), אלא שנפגעת שלא בצדק, ושלא תרשה לה לפגוע בך יותר, קל וחומר 'לנגב בך את הרצפה'.

השאלה השניה ששאלתי היא כיצד היית מגיב לו התנצלה. כאן הכיוון שלי היה אחר: אליענה עיצבה את חייך במידה רבה. את חיי האהבה שלך, את המיניות שלך, וכנראה עוד אספקטים דומיננטיים אחרים בחייך. למעשה היא חיווטה מחדש את המוח שלך. לכן אני תוהה כיצד היית מרגיש לו היתה אומרת לך שהיא מצטערת על מה שעשתה, ושזאת היתה טעות ופשע. יתכן כי התנצלות כזאת היתה מבלבלת ופוגעת בך, כי אז אפשר שהיית נאלץ ללמוד מחדש איך להרגיש. אולי דוגמא תעזור להבהיר את כוונתי: תאר לך מישהו שחונך מילדות להיות אנטישמי קיצוני, ויום אחד מגלה שהוריו האמיתיים יהודים. זאת לא האנלוגיה הכי טובה, אך אני בטוח שהבנת את כוונתי.

שוב, אני לא מדבר על התנצלות מצידה כדי לנקום בה, או כדי להשיג איזה 'צדק', אלא חושב עליך, לא עליה. עם זאת, אם אני מפנה את הזרקור אליה, אני לא יכול שלא לתהות, כפי שכתבתי בתגובתי השניה, כיצד לא הביאה את עצמה מעולם לחוש חרטה על מעשיה.
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה על ההברה. באשר לנקודה הראשונה, כאשר התלוננתי במשטרה זה ממש לא היה כעס ילדי. הייתי בן 25 או 26.
באשר לנקודה השניה, אני לא חושב שהתנצלות שלה הייתה משנה לי. היו לה את ההנמקות המוסריות שלה לקרבן שלי. כשהאכזריות שלה הפכה למשהו גלוי ובלתי תלוי בניסוי, האכזריות והנכונות שלי לקבלה, הפכה לשפת האהבה שלנו - על פי תיאורו של אנדרה. בגלל שאני עדיין אוהב אותה, התנצלות מצידה על זה, שקולה להתנצלות על כך שהיא אהבה אותי. אולי בגלל זה אני לא מחפש התנצלות/חרטה ממנה היום.
יהה אשר יהה ההסבר, לשאלתך: התנצלות מצידה לא תשנה לי.
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - נקודה לציין היא שרק בשלב הזה אירן חשה שאינה יכולה לשאת את זה או לקחת בזאת חלק עוד.
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה. אירן כמעט נעלמה מאותו יום. ספי זוכר שהיא הגיעה פעם או פעמיים לקטר על הקשיים שלה עם דיוויד והשיעמום שלה ממנו. למרות זאת, היא לא ניסתה לחזור לאליענה ולספי. לו אליענה הייתה מכאיבה לגופו של ספי בצורה קיצונית, אירן לא הייתה עוזבת -- כך, לפחות, חושב ספי. הגבול שלה עבר בכאב נפשי שלו.
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - ייתכן ואירן פשוט קנאה שיש לכם את אותו חוט המחבר ביניכם ושלא היתה לה גישה אליו לא משנה מה עשתה לך וכמה התאכזרה אליך או כמה ניסתה להיות נעימה וטובה עבור אליענה. הרי היתה כאן הדדיות בלתי פוסקת שהזינה את עצמה - אליענה המתאכזרת לספי וספי אשר מעניק את כאביו לאליענה, למשל אוסף את הקונדומים... מדוע בעצם ספי אסף את הקונדומים כמו "כלב לעצם"?
לפני 5 שנים
סווריןן - אליענה הנחתה את ספי לאסוף את הקונדומים הללו. ההנחייה הייתה בפרוש לא להשליך אותם במקומה, אלא לשמור אותם. קצת כמו התמונה של ז'אן פול ליד מיטתו של ספי, או הרצון שספי ללא הרף יבחין בעומק הקשר האוהב של אליענה ושל ז'אן פול, הקונדומים היו תזכורת לז'אן פול, אבל גם משהו שהיה בתוך אליענה עצמה. בפער הראשונה שאליענה נדנדה קונדום קשור כזה מול עיניו של ספי, היא אמרה לו "תראה איזה יופי: בפנים זה הוא, ובחוץ זה אני. בפנים משהו ממנו, ובחוץ משהו ממני!"
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - תודה, זה קצת שפך אור.
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י