לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. ראשון, 19 באוגוסט 2018, בשעה 21:47

בחודש האחרון בלעתי 2 ספרי פילוסופיה, כאלה שעוזרים לך לחפש את עצמך, או לפחות נותנים לך את כרטיס הכניסה למבוך של עצמך, כדי שתנסה לחשוב, שתתחיל לחשוב, שלא תקבל הכל באמונה עיוורת. 

מבין כל החברים שלי, ובטח המשפחה, אני נחשבתי הכי מאמינה. חילונית מאמינה שכזו. האמונה בגמול על טוב ובעונש על הרע, האמונה נתנה בי כח להתגבר על כל החרא שאכלתי כל חיי. הייתי מנהלת דיונים עם כל האתאיסטים סביבי (ואלה דווקא ברובם היו הקרובים והיקרים לי), מנסה להסביר את כוחה של אמונה במשהו גדול ממך. בתוכי היה לזה שם, אלוהים. אבל זה לא באמת שינה מה אמרו לי, האמונה שלי החזיקה היטב, ועמדה בפני כל המבחנים. ואז הגיע הספר הראשון שהסביר על החשיבות של הטלת ספק, שאלת שאלות, לא ללכת על אמונה עיוורת. בלעתי את הספר הזה בשקיקה, כאילו מישהו פתח בפניי משהו שלא העזתי לחשוב עליו. מצאתי בו אמונה חזקה אך גם ידעתי לשאול שאלות חשובות. לא עוד אמונה עיוורת. הספר השני הגיע דווקא בתקופה שדברים קרו לי, והשילוב עם הסיפור של איוב באחד הפרקים בספר יצר בי סדק עמוק, הספר הזה העמיק בי ספקות והביא אותי לידי טענות קשות כנגד העולם מסביב ובעיקר האמונה שלי והיישות הבדיונית הזו שהאנושות המציאה כדי לשרוד. היישות לכאורה שמנווטת אותנו. זו שהאמונה בה נתנה לי נחת ומרגוע.

משהו בי נבקע אחרי אירועי הסופש ההוא. לא מרגישה שייכת לשומקום. הבטחון שלי נסדק, בעצמי ובחיי, ובמין הגברי סביבי. כן, אפילו החבר, שהעלה את זה אתמול, הרי עצם זה שלא פניתי וספרתי לו נבע מכך שאחרי כל מה שקיים ביננו לא סמכתי עליו שיהיה בצד שלי, שיעמוד לצידי ולא מנגד. הספק הזה, חוסר האמונה הזה שובר אותי לאיטו. כל מי שהייתי, הנפש הרכה, כל המאמצים שעשיתי להתנתק מחדשות וידיעות קשות ומראות קשים ולו כדי לשמור על נפשי הזכה, הכל הלך לפח. האמונה, הבסיס שלי התרסק. את מקומה ממלאת תחושת חוסר צדק. רשע וטוב לו. ואין דבר שאוכל לעשות. כל שאעשה לא יעזור. כל הטוב שבעולם לא יעזור, האנושות מקולקלת. מגיעה לנו השמדה המונית, סדום ועמורה שניה. נח והמבול. מי יצא חף ונקי כפיים? אף לא אחד. כולנו חוטאים.

האמונה החזקה שלי נתערערה.
סימני הקריאה הפכו לסימני שאלה ואלה הפכו לספקות שהפכו לריקנות.

אני מרגישה שהכדורים ניתקו בייני לבין עוצמות הרגשות שלי, כולל הטובות היקרות לי, האמפתיה והאכפתיות, אהבת כל הבריות, האמונה בטוב האנושות. הכל נמוג. במקומם הכעס או הקנאה, שאמנם מורגשים במינון נמוך, אך הם מציקים, עודם שם, פשוט בווליום נמוך, פחות צעקות, יותר לחישות חרישות כמו רוחות רעות בין חדרי בית רדוף. כאילו השדים לוחשים לי אותם במקום לצעוק. הכל עדיין שם. התשוקות, החרדות והאימה.. הכל שם רק בלחש. לא מרגישה כלום, כחירש אילם שמודע לסביבתו אבל ברמה חושית מאוד נמוכה. בקושי שומעת אותם, בקושי חווה אותם. אבל מודעת, מודעת היטב להכל. הרוע שם, חי וקיים. האויב שם, משחר לטרף, ואין איך להחלץ ממלתעותיו. כולנו ניפול, כמו דומינו, כולנו ניפול בזה אחר זה ונישרף באש.

הדרמות הפכו לגלים מתחת לפני השטח. טרום צונאמי. הים הסוער הפך לגלי ענק תת קרקעיים. לא מסוגלת להביע את עצמי כמו קודם, מרגישה שאפילו היקרים לי לא באמת מבינים אותי, כי אני בעצמי לא מרגישה את הדברים באותו אופן. לא מדברת עם אף אחד במשפחה, נאטמת לתוך העולם שלי. וכולם סולחים על זה במסווה של "את לא מאוזנת אז זה בסדר". כן בסדר. חיבקתי את הפיכחות לתוכי, אימצתי אותה ונחנקתי בתוכה. לילית בתרדמת, מסוממת על ידי כל הכדורים האלה. שום תשוקה. הכל אוטומטי. אפילו ההרס העצמי לא מסוגל לבוא לידי ביטוי בצורה המוכרת. אני מתגעגעת ללילית, געגוע אמיתי. כמיהה עצומה לתחושות ההן. כמיהה לעולם ההוא שזנחתי מאחור, כמיהה לרעב הגוף וההתעקשות להביע ולחוות. כמיהה להיות שוב האני המוכר, גם אם יש בו קוצים ורעלים. מתגעגעת לאיבוד שליטה, לעוצמות, לתשוקה לבדסמ, לפינה שלי. לצד ההוא שלי שככ אהבתי..

לא נגעתי בעשבים כבר מאה שנה. מחסלת סגריות כאילו מהם תבוא איזו ישועה- שלמעשה לעולם לא תגיע. באלכוהול לא נגעתי שבועות ארוכים לפני הסופש הארור, וכעת שלפתי בקבוק. הפך לחבר הכי טוב שלי. חסרה לי התחושה, מהירות הלשון, המילים, החלקלקות, התחושה שאני יכולה הכל ואין לי הגבלות גוף ולשון. מרגישה כאילו אני מתה בעודי חיה ואיש לא רואה שאני מתהלכת כגווייה בין בני אנוש. מרגישה מתה חיה. הזומבים שאני ככ שונאת. UNBEING DEAD ISN'T BEING ALIVE. מרגישה מתה מהלכת.

מרגישה אילמת. זזה על אוטומט. לובשת ביום חיוך על פניי כאילו הכל דבש ומבפנים נאלמת ונעלמת.

התנתקתי מהפייסבוק לפני שבוע וחצי, אולי שבועיים, לא זוכרת כבר. אנשים סביבי ששמו לב הגיבו ברובם בתימהון מוחלט. מי שיחפש אותי לא ימצא אותי שם. התנתקתי מהאינפוזיה האנושית הזו. התנתקתי מכל קבוצה חברתית שהייתי בה. יותר קל לי לדחוף ממני אנשים מאשר לקרב אותם. לא מצליחה להתבטא. לא באמת. לא רוצה שום קשר עם המין האנושי, הם בגדו בי, פגעו בי. להרגיש מוקפת 200+ חברים ולמעשה בודדה במערכה. המסיבה שהוזמנתי ולא הלכתי אליה כי מה לי ולבדסמ בימינו.. כאילו הבידוד יועיל.

נמשכת כמו פרפר לאש לתופת של דנטה. שמתי את המשפט שלו בגדול על הדסקטופ שלי בבית.  Abandon hope all ye who enter here. מצאתי אונליין וקראתי את כל הפרק הזה שדנטה כתב. מרגישה אותו כאילו הלכתי לצידו. כל מעגלי החטאים, כולנו אחים לחטאים הקדמונים. אין צדיק בסדום. אין צדיקים בכלל.

המבוך הולך ומסתבך, כל פעם שמרגישה שהנה מצאתי את הנתיב שיוביל אותי, אני נאבדת בו חזרה. כל פעם שדברים מסתדרים, הם מסתבכים. חבר טוב אמר לי לא מזמן שנראה שאני לא מסוגלת שיהיה לי טוב, שאני אשכרה מחפשת את הבעיות, שאני נסחפת לכיוונן. אולי זה מה שזה. אולי הוא צודק. אולי אני חסרת תקנה. מה זה כבר משנה בשלב הזה..

מתגעגעת לכל החומרים שמחקו את השלילי והעצימו את הכל. הייתי קשקשנית, הייתי חברותית, הייתי נותנת אמון, הייתי כל מה שתמיד רציתי להיות רק בלי אלמנט הפחד. הולכת למטבח ומורידה 2 שוטים. שישרף העולם ואני בתוכו. אין חדש תחת השמש אמר קהלת וצדק. הכל נכון. חוזרת לחדר מורידה עוד 2 שוטים. את מחפשת תשומת לב, ילדה?? הנה הדרך. אני מבטיחה לך שאת הדרך לאבדון אני מכירה היטב. דרכים אחרות אולי לא, אבל את הדרך לכארון אני מכירה היטב. הוא יקח אותך לאן שתרצי. לכי בעקבותיי.

מתגעגעת לבדסמ. מתגעגעת לאמון. לבטחון. לשייכות. לא שייכת לכלום. היה מפגש של קבוצה כזו שהייתי חלק ממנה. לא הלכתי. באותו יום הייתי בעל האש שהוביל להטרדה מינית. אין מקום מבטחים, אין חוף כזה בשום מקום. אין מגדלור שמאיר באורות ניאון ומכוון את כל אלה שאיבדו דרכם בים הענק הזה. אין דרך נכונה. כל הדרכים מובילות לאותו מקום. המערבולת. אין חוף מבטחים, ילדה. אין.

חשבתי על מוות בימים האחרונים. לא ממקום של דכאון. ובכלל מה זה דכאון? האם תמיד הוא הולך יד ביד עם עצב? אין בי עצב. לא מרגישה עצב. לא מרגישה דבר.  וכשכן זה ככ חלש ובקושי מורגש.. רגע אחד לא אכפת לי ורגע אחר כן, ואז מגיע גל גדול ומשתיק את הכל. רגע אחר השעה מתקרבת, בולעת כדור והקולות המעטים שעוד פעמו בי משתתקים גם הם. שוט נוסף, שישרף העולם ויקח אותי איתו.

מרגישה שמשהו אבד בי, העולם של הבדסמ נתן בי נחמה, נתן בי מרגוע, נתן בי בטחון, בית. איבדתי את הבית שלי. איבדתי את האמונה בבני אנוש. החמלה היחידה שנותרה בי היא לקשישים. כל השאר, אני בזה להם. שונאת נשים, נרתעת מגברים. לא נותנת לאיש להתקרב אליי. וכשעולה בי הכמיהה  לילד משלי אני מיד דורסת את המחשבה הזו, אני לעולם לא אביא ילד לעולם הזה, עולם מלא חטאים, עולם בו לעולם לא אוכל להגן על יצור חסר ישע. על עצמי לא הצלחתי להגן.

 

משהו חסר. משהו חסר שהיה בצורתו הפגומה אבל היה. משהו שאין לי מושג איך להשיבו לתוך חיי. מילים על גבי מילים. טחינה אין סופית. אין מי שיקשיב, אין מי שיבין ואין מי שיוכל להושיט יד אמינה ויוציא, ימשוך. כולנו נלקחים כמובן מאליו בסופו של יום, לחברינו, לאהובינו. אנחנו תמיד נהיה שם, עד שלא נהיה. הוא שהיה, הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש.

לא צריכה שתושיט לי יד. אני לא מחפשת את הרחמים שלך, והחמלה שבי אינה ולעולם לא תהיה מכוונת לתוכי.
יש מקרים שהמבוך הוא מה שהוא. נועדנו להלך בו עד הסוף. בין אם נגיע למפתן השלווה ובין אם לא. 

כשאני אומרת לך להניח לי, האם באמת רציתי שתשחרר ידך מידי? האם באמת רציתי שתותיר אותי לבדי?
האם באמת נותרתי לבדי? ואולי הלבד שלי היה ותמיד יהיה רק בראש שלי, בלב שלי, בנשמה שלי, בקיום שלי. הגורל הזה.

הרעל הנוזלי הזה נספג, הקולות אט אט משתתקים, הערפל עוטף, הו, נחמה מתוקה.. הגיע הזמן לשתוק.. ליל מנוחה..

 

 

DomQueen​(שולטת) - חיבוק ⁦❤️⁩
לפני שנה
dn46​(שולט) - חלק מהספרים האלה מאןד מאוד מסוכנים. בעיקר, אם אין כלי התמודדות מתאימים.
קחי כדוגמא את נושא הקבלה.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י