בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (72)

 

 

 

 

זה קרה בערב חורפי. ספי זוכר—

 

כתוב "אני זוכר"

מה, את כאן איתי? עכשיו?

אני איתך כל הזמן. שכחת?

טוב... אבל למה בגוף ראשון? זה יקלקל את הכל

זה לא יקלקל כלום. כשאני מצווה עליך, זה בסדר. אתה לא באמת תחזור להיות אתה.

אהה... אני מבין

אתה אף פעם לא תחזור להיות אתה... אתה זוכר? אתה זוכר ילדון מתוק מה שאליענה אמרה עליך פעם? שאין לך לאן לחזור?

זה היה נכון אז, כשהייתי בן שש עשרה.

חה חה חה, טפשון, זה היה נכון לכל החיים שלך... גם לעכשיו.

....

נו? למה אתה מחכה? השתתקת? אוי, נעשית עצוב פתאום... מסכנון... נעים לי שאתה ככה, נפול פנים. זה כאילו שהרגש שלך הוא איבר שאני יכולה לדרוך עליו ממש ... עכשיו כתוב!

 

 

זה היה בערב חורפי. אני זוכר שהייתי עם מטריה. הייתי בן עשרים וחמש או שש. למרות שישבתי בתוך תחנת משטרה, הייתי רגוע. זו הייתה הפעם השנייה שלי בתחנה המחוזית. לא ידעתי שכשמגישים תלונה, שוטרים לפעמים מזמנים את מושא התלונה. מסתבר שטעיתי: אם השוטרים בתחנה חושבים שהתלונה עלולה להיות תלונת סרק, הם מפעילים נוהל שמטרתו לחסוך זמן לבתי המשפט. בגלל שהתלונה שלי הייתה, בלשונם, 'בלתי שגרתית', הנוהל הופעל, והם זימנו את אליענה לברור מקדים. מובן שלא יכולתי להיות נוכח ביום בו הזמינו אותה. ממני ביקשו להגיע לתחנה שוב, בתאריך מאוחר יותר.

 

ייבשת אותי עם כל הפרטים האלה...

אני מצטער שזה משעמם אותך פיראנדלה. אני מזכיר לך שאת זו שביקשת שאני אכתוב על העימות במשטרה.

בסדר... כתוב כבר... רק קצר, תמציתי. אתה מייבש לי את השכל...

 

    כשישבתי על הספסל באזור ההמתנה וחיכיתי להיכנס לחדר של החוקרים—וכשהצלחתי להתעלם מזונה מבוגרת וממי שככל הנראה היה הסרסור שלה שישבו מולי—הייתה לי תחושה עמומה ששאר השוטרים יודעים עלי. הייתה מין הסתודדות מחויכת בקבלה. אפילו נדמה היה לי שמספר שוטרים ירדו לאזור הקבלה במיוחד כדי להגניב אלי מבטים. זה לא נמשך זמן רב, כי מהר מאוד נכנסתי לדבר עם השוטרים. זה היה אותו צמד שוטרים שגבו ממנו את התלונה המקורית: אחד מבוגר משמעותית מהשני.

 

אלוהים... תן לי כוח... אני נרדמת כאן...

 

"נו?" שאלתי, מנסה לחלץ תגובה מהשניים. ראיתי שכל אחד מהם ממתין שהשני יהיה זה שידבר.

 

"תראה," אמר השוטר המבוגר, "היא הייתה כאן."

 

"כן. ו-?"

 

"היא בהחלט הותירה כאן רושם..."

 

"ועוד איך" הוסיף השוטר הצעיר בהרמת גבה. היה בדל חיוך על שפתיו שנעלם כשהשוטר הבוגר הפנה את גופו אליו.

 

"היא מרשימה. אני יודע." ידעתי שעלי לשמור על קור רוח. "רק... איך זה קשור לתלונה שלי?"

 

"לא. לא. אתה צודק, זה לא קשור..." אמר המבוגר.

 

"אולי קצת קשור." הסתייג הצעיר.

 

"איך זה קשור?" היה בו משהו מהורהר שהפריע לי.

 

הוא שתק, הרים את עפרונו, והחל לשרטט מעגלים על הדף שמולו.

 

לא האצתי בו. גם השוטר המבוגר המתין.

 

"תבין, מר ויטס, יש לנו בעיה עם התלונה שלך."

 

"איזה בעיה? היא הכחישה מה שאמרתי עליה? כי אם זאת הבעיה, יש לי הוכחות."

 

"היא לא הכחישה ולא אישרה. כלומר, היא אישרה שהיא הכירה אותך באותו קיץ, ושהייתה בינכם מערכת יחסים מיוחדת. על כל מה שמעבר לכך, היא הסכימה לדבר רק בנוכחות עורך דין. "

 

"'מיוחדת' אה? שיהיה. מיוחדת. כן.. באמת מיוחדת. אז מה הבעיה? לרגע לא חשבתי שהיא תבוא לכאן ותבקש עבור עצמה מאסר עולם. אגיש תלונה ונמשיך משם."

 

הצעיר המשיך לשתוק. המבוגר התערב:

 

"תראה, מר ויטס, אנחנו לא בטוחים שחשבת על כל זה עד הסוף."

 

התבוננתי בו. הייתה לו גבה אחת קטומה, כאילו שמישהו צרב אותה.

 

"למה לא? אתם חושבים שהמצאתי את מה שאמרתי לכם? אתם חושבים שזו תלונת שווא?" ניסיתי למנוע מקולי לרעוד.

 

"האמת? לא..." עכשיו גם הוא הביט בשולחן ולא בי. "לא היית ממציא משהו כזה. חוץ מזה, אנחנו היינו איתך כשדיברת: יש לנו די ניסיון לזהות שקרנים... ברור לי, לשנינו, שעברת שם משהו ... קשה."

 

נמתח ביננו רגע ארוך בו שניהם לא הביטו בי. הצעיר צייר את מעגליו, והבוגר התבונן בציורים של הצעיר.

 

"אז? אז היכן הבעיה?" הפריע לי שהם נמנעים מלפגוש את מבטי. כאילו שיש לי מחלה סופנית.

 

"הבעיה השולית היא עניין ההתיישנות. אתה מגיש תלונה על משהו שהתרחש לפני עשר שנים. תבין, משפטית יש כאן קושי, קושי שהוא אולי בלתי עביר."

 

"בסדר. בדקתי את זה," קטעתי אותו, "ואפשר אולי להתמודד עם הבעיה הזו."

 

"בדקת? איפה בדקת? אצל עורך דין?"

 

"מה זה משנה?"

 

"כלומר, לא היית אצל עורך דין..."

 

"לא. הלכתי לספריה ובדקתי את החוקים בעניין הזה".

 

"ככה... הלכת לקרוא ספרים בספריה..."

 

"אסור?"

 

"מותר... מותר..." הייתה לאות בקולו.

 

"בכל אופן, ההתיישנות היא כנראה לא קושי בלתי עביר בעברות מסוימות."

 

"אולי..." הוא הסכים איתי, ואז הביט בי בצער.

 

"אני מנחש שאתה רוצה להגיד לי שההתיישנות היא הבעיה השולית ושקיימת גם בעיה לא שולית..." הייתי חייב להאיץ בו. משהו בחדר התנהל בהילוך איטי.

 

"כן" הוא הנהן באיטיות.

 

"והיא?"

 

"והיא שאם תיכנס להרפתקה הזו, נראה לי, נראה לנו, שאתה פשוט תיפגע הרבה יותר. זאת ללא קשר למה שיקרה לה, גם אם נניח שהיא תיענש."

 

הייתי המום. שמעתי שהמשטרה פועלת כך, משכנעת אנשים לא לפתוח תיקים. קראתי על זה בעיתונים. עכשיו זה קורה לי...

 

"אתה אומר ... שלטובתי, כדאי לי לא להתלונן?"

 

"תעשה מה שאתה מבין, מר ויטס. אני לא נותן עצות. אם אתה רוצה להגיש את התלונה, לא נעמוד בדרכך."

 

"טוב..." הבטתי בשניהם. זה לא היה תרגיל. "אז תסביר לי למה אתה חושב שלא כדאי לי להגיש את התלונה."

 

"בקיצור נמרץ," התערב השוטר הצעיר, "כי תהפוך לבדיחה."

 

"אה כן?"

 

"כן." הוא הביט בי, "בדיחה שתרדוף אותך כל החיים, ואולי גם את הילדים שלך כשיהיו לך כאלה."

 

שקלתי כיצד להמשיך. לא חשבתי שבאתי להתייעץ עם השוטרים. אבל משהו בנימה שלהם הפך אותי לחשדן פחות. חשתי שהם מעוניינים בטובתי. השוטר הבוגר הניח את מרפקיו על השולחן, התקרב אלי, ואמר:

 

"תבין, מר ויטס, נכנסה לכאן אישה יפה. מאוד יפה."

 

"לא 'מאוד יפה'," קטע אותו השוטר הצעיר, "יפהפייה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים כשהיא הייתה כאן."

 

הבנתי לאן הוא חותר.

 

"ומעבר ליופי שלה, יש משהו ממגנט בנוכחות שלה... הקול שלה... החיתוך דיבור שלה... אתה יודע זאת טוב יותר ממני."

 

ידעתי זאת טוב יותר ממנו. פתאום הוא הזכיר לי איך זה הרגיש... איך זה הרגיש להיות איתה... לשמוע אותה מדברת.. לפגוש את הירוק-אפור של מבטה.

 

"אתה בעצם תמצא את עצמך יושב בבית משפט, ו'מתלונן' על כך שמישהי נדירה ביופייה התעללה בך מינית במשך חודשיים."

 

הוא הפיל את העיפרון.

 

"אתה גם מזכיר ב'תלונה' שלך, שהייתה שם עוד מישהי לא פחות יפה שהייתה שותפה לכל זה."

 

שתקתי.

 

"אתה בטח מבין שהתגובה המידית של כל גבר שרואה אותה ושומע את הסיפור שלך, היא קנאה? צער אדיר על כך שזה לא היה הוא? רצון שהיא תתעלל בו מינית כאן ועכשיו? אפילו אני חשבתי כך, ואני שמעתי את התלונה שלך, ואני בכנות מאמין לך שפגעו בך..."

 

הבטתי בו. הוא לא חייך. רציתי לשבור לו את העיפרון.

 

"אתה ... הקשבת למה שתארתי לך?" שאלתי אותו. נשמתי עמוק, מנסה לפוגג את הזעם.

 

"שמעתי כל מילה שלך."

 

"שמעת או הקשבת? היא שברה אותי. מחקה את מי שהייתי. הפכה אותי לסמרטוט. הצליפה בי. קברה אותי באדמה והשתינה עלי. היא אנסה אותי, מחקה את האנושיות שלי. הפכה אותי לחיה. לחפץ. היא כלאה אותי בתוך מתקן עליו היא דרכה."

 

"שמעתי כל מילה."

 

"ואתה מקנא בי? על זה?? שאגיד לך מה אני חושב עליך?"

 

"אל תגיד. תחסוך משנינו. בוא לא נגיע כאן להעלבת שוטר בתפקיד."

 

"אני לא פוחד ממך, ולא פוחד להעליב אותך."

 

"עצור, עצור כאן." קטע אותי השוטר המבוגר. "תקשיב לנו, מר ויטס. ספי. מותר לקרוא לך ספי?"

 

"כן."

 

"ספי, תבין. אנחנו מאמינים לך. גם הבנו מה עשית בצבא. אנחנו מעריכים אותך. באמת."

 

"מה הקשר לצבא עכשיו? תגיד כבר מה שאתה רוצה לומר."

 

"דווקא בגלל זה, ספי, בגלל ההערכה שלנו אליך, העצה שלנו אליך היא שתחסוך מעצמך את השטות הזו."

 

"לא בא לי. תרשום את התלונה!"

 

"תגיד לי רק את זה, ספי, התייעצת עם מישהו? אצל עורך דין לא היית. בסדר. אבל יש מישהו אחר? חבר? חברה? פסיכולוג? בן משפחה?"

 

לא עניתי לו.

 

"אנחנו הראשונים ששמענו על כל זה?"

 

השרוך בנעל שלי היה רופף. פרמתי אותו וקשרתי אותו בחזרה.

 

"באמת? לא סיפרת לאף אחד?"

 

"אני לא חושב שזה עניינך את מי שיתפתי. אני מגיש תלונה. תגיד לי על מה אני צריך לחתום."

 

"ספי, ברגע שעיתונאים יעלו על אופי התלונה הזו, המשפט יהפוך לרכילות משעשעת עבור כל המדינה, ואולי אפילו מעבר לה. יצלמו את אליענה, נכנסת לבית המשפט, יוצאת ממנו. ואז תבוא גם תמונה שלך—ולא שאני רוצה להעליב או משהו, אבל... אתה יודע... אתה לא בדיוק דוגמן...—וילבישו על זה כותרת, כמו 'היפה והחיה' או משהו כזה."

 

"תרשום את התלונה!!!"

 

"ילעגו לך, ספי. וזה עוד לפני שיתחיל לדלוף המידע על מה שהיא עשתה לך... והוא ידלוף... שלא יהיה לך ספק! ובכל מקום אליו תלך, ידעו בדיוק מה היא עשתה לך... או שיחשבו שהתלונה שלך היא תלונת שווא, או שיחשבו שנתנו אגוזים למי שאין לו שיניים..."

 

"אתה כותב את התלונה, או שאני יוצא למפקד התחנה שלך ואומר לו שאתה מסרב לעשות זאת?"

 

"ותחשוב על הילדים שלך..." פתאום התערב השוטר הצעיר, "שבעוד שלושים שנה פתאום ימצאו כתבות בעיתונים על אבא שלהם, או שמישהו ישלח להם את זה. למשל את זה שהיא הפכה אותך לחיית קרקס, והעבירה אותך בחישוקים, או שהיא ירקה לך לתוך הפה, או שהיא הכריחה אותך להתפנות מולה... או הדברים שלא רצית לספר לנו, ולה אולי דווקא יתחשק לדבר עליהם במשפט.."

 

אוףףף, רק מלהיזכר בזה אני מתחילה להתגרות

צאי לי מהראש פיראנדלה! אני לא יכול לכתוב ככה!

בסדר...בסדר אני כבר הולכת. פשוט נזכרתי בקטע הזה שהיית לביאה, ושאירן הקפיצה אותך דרך חישוקים והצליפה בך כשטעית ואליענה הביטה בשניכם וכתבה את המחקר שלה-

עופי מכאן!

והמשחק הזה... איך היא קראה לו? 'משהו ממנה?' כשהיא ירקה לך לתוך הפה ובשבילך זה היה כמו לחם הקודש... חה חה חה. ענק!!

פיראנדלה, נשבע לך, אני מפסיק לכתוב עכשיו!

לא. לא mon petite. אני סתם מציקה לך. אבל אתה פשוט מפעיל אותי... כשעשית אז את הצרכים שלך והיא עודדה אותך לשחרר מולה ובכית... וואו אני ממש רטובה עכשיו...

אל תגידי לי... את בטח רוצה שאני אחכה לך רגע...

איך ידעת? כן, שתחכה רגע... כבר אחזור.

...

בסדר. תמשיך. נרגעתי.

אני שמח.

מה היה אחרי שהוא אמר לך על העיתונים ועל זה שזה עלול לרדוף את הילדים שלך?

 

הייתה לי בחילה. החדר פתאום ריצד מול עיניי. מישהו מהם הגיש לי מים.

 

"הבקשה היחידה שלנו, ספי, היא שתתייעץ עם מישהו. לא מאלתרים משהו כזה. לא בודקים לבד בספריה. תתייעץ לפני שאתה עושה משהו שאין ממנו דרך חזרה."

 

שתיתי את המים.

 

"ספי, המשטרה ובתי משפט אינם תמיד התשובה... לפעמים הם רק מחריפים את הבעיה"

 

הם מזגו לי כוס נוספת. התבוננתי בהם. הם באמת רצו את טובתי.

 

"יש... עוד משהו..." אמר המבוגר בהיסוס.

 

הבטתי בו.

 

"היא רצתה... לדבר איתך. היא ביקשה לבוא לכאן היום."

 

קמתי. התיישבתי. היה לי טעם מר בפה.

 

"היא פה???"

 

"כן."

 

"מה??? לא חשבתם לשאול אותי קודם?" קמתי שוב. התחלתי לנוע במעגלים בחדר. הייתי לכוד. טעות. לבוא לכאן. הכל היה טעות.

 

"אתה לא חייב לדבר איתה. היא בחדר המתנה ליד היציאה האחורית של התחנה. אם תצא מקדימה, היא לא תראה אותך. היא התחייבה לא ליזום שיחה איתך. זו לגמרי החלטה שלך אם כן או לא לדבר איתה."  

 

הפסקתי ללכת. הבטתי בשניהם.

 

"תקשיב ספי. קח את הזמן. אם תרצה להגיש את התלונה, תוכל. אין בעיה. תתקשר אלי בימים הקרובים. יש לך את המספר. לא תצטרך לבוא לכאן. לא תצטרך לחתום על כלום. כי יש לנו כבר את הכל. בסדר?"

 

הנהנתי, מרוקן. דקירה מוזרה בשכם. כשנכנסתי לחדר לפני מספר דקות הייתי איש צעיר. כשפניתי לדלת ואחזתי בידית, גופי הרגיש מהוסס וזקן.

 

"כשאתה יוצא מהחדר, תחליט לבד אם אתה רוצה לדבר איתה. אם כן, פנה במסדרון ימינה ולך עד הסוף. אם לא, פנה שמאלה, ותצא כמו שהגעת לכאן."

 

"טוב." מלמלתי.

 

"בהצלחה שיהיה לך, ספי."

 

יצאתי מהחדר. סגרתי מאחורי את הדלת. עמדתי במסדרון הריק.  

 

יש לך דפיקות לב? לחץ בחזה? אתה עומד להתעלף? רק מלהיזכר בזה? תראה אותך, מתוק, אתה חיוור כמו סיד רק מלחשוב על לפגוש אותה שוב... אתה חרד רק מלהיזכר על לחשוב לפגוש אותה שוב...

כן... אני לא יכול לכתוב עוד...

אל תפחד, חמוד שלי, אני איתך...

זה לא עוזר לי

זה יעזור אם תשחרר באמת... אם תסמוך עלי...

איך? מה לעשות? תגידי לי מה לעשות ואני אעשה

תתפוגג, ספי. תיעלם. תיעלם אל תוכי. תן לעצמך להפסיק להיות. תן לי לכתוב אותך.

נתתי לך כבר...

לא... אתה עדיין מתנגד... אתה עדיין שם. אני צריכה ... שתמות. שתמות באמת. שתמות אלי.

אני לא יודע ... לא מבין מה את רוצה

אתה דווקא יודע... אני רוצה שתהיה בדיה... שתמות אלי... החרדות ייעלמו... אם לא תהיה, לא יהיה ממה לפחד... אתה תראה... בדיוק כמו שגרמתי לך לחזור לישון... תסמוך עלי... תן לי לכתוב אותך... תפסיק להיות, mon petite.... תמות אלי...