בחוות הרכיבה (74)
אליענה היססה. היא נראתה לי נמוכה יותר. אולי כי אני גבהתי במשך השנים שעברו. אולי פשוט כוחה מולי פחת, ואנשים חוזרים פתאום לגודלם הטבעי. לא היה בי פחד ממנה. מין שקט חלול. עיניה התחמקו ממבטי. היה רגע בו ראיתי את פגמיה. חשבתי שהיא בעצם לא כל כך יפה. אבל אז, כשהיא הישירה אלי מבט, הבנתי שהביטחון שהרגשתי היה רעוע, כי חזרתי לטבוע בתוך שני אגמי טורקיז.
אתה מתוק... תמשיך...
פיראנדלה, תעופי לי מהראש. עכשיו! אני לא יכול לכתוב את זה אם אני שומע אותך.
בסדר. בסדר. אני שותקת. אני מבטיחה!
אף הגה!
נשבעת!
"אתה בטח לא רוצה לדבר איתי." לא הייתי בטוח אם אליענה שואלת או קובעת זאת.
שתקתי.
"ספי," היא המשיכה, "אני לא רוצה להכאיב לך. אם אתה לא רוצה לדבר איתי, זה בסדר."
"אני יודע שזה בסדר." עניתי. "לא ביקשתי אישור ממך שזה בסדר."
אליענה השפילה את מבטה. היא נראתה מבולבלת. שוטר מזוקן נכנס דרך הדלת למבואה בה עמדנו. הוא הביט בנו והמשיך פנימה, עובר בין שנינו אל תוך המסדרון. אליענה הסתכלה על גבו המתרחק.
"תראי," אמרתי, "לא באתי לכאן כדי לתרגל איתך שתיקה רבת משמעות."
שפתה ריצדה. כתפיה שחו. כאילו שהמשפט הלעגני שאמרתי חבט בבטנה. היא פנתה אל דלת היציאה. רציתי לאסוף אותה אלי. ידעתי שכואב לה. אבל לא אמרתי מילה. הנחתי לה להתרחק מעט.
"רצית להגיד לי משהו?" שאלתי בניסיון להישמע חסר עניין.
היא עצרה ופנתה אלי. המבט שלה היה מזוגג.
"לא..." קולה היה לא יציב. החולשה שלה בלבלה אותי. פתאום שכחתי מי כאן הקורבן. "בעצם רק זה." היא תיקנה את עצמה ופשפשה בתיק היד שלה. "רציתי לתת לך את זה." היא אחזה בידה מעטפה חומה.
"מה זה?" שאלתי.
"מכתב... אתה לא חייב לקרוא אותו עכשיו."
"מכתב התנצלות ממך?" חייכתי, "את חושבת שככה תורידי אותי מהתלונה?"
היא הביטה בי כאילו שהיא לא מבינה משהו.
"זה לא מכתב התנצלות, ספי."
"לא?"
"לא. אין לי על מה להתנצל."
"אה... בסדר. לתומי חשבתי." לא רציתי לרסן את הארסיות שלי. אבל מהרגע בו היא חייכה אלי, כבר לא היה בי שום כעס כלפיה.
"אני מצטערת על מה שקרה לך. אני לא מתחרטת על כך."
"אה כן? מה ההבדל?"
"להתחרט מניח שלו הייתי שוב באותו מצב הייתי נוהגת אחרת. להצטער זה להבין שהייתי פועלת באותה צורה, ולכאוב את המחיר." את ההגדרות הללו היא ירתה לעברי. החולשה נעלמה מקולה. חיתוך הדיבור הפילוסופי שלה היה בדיוק זה שהכרתי לפני עשור.
"תודה על השיעור בפילוסופיה. היה נדמה לי שכבר לימדת אותי מספיק פילוסופיה" ניסיתי להיות ציני, אבל מבטה כבר נח עלי בכל עוזו. זו הייתה טעות לאפשר לה להתאושש דרך פקחותה.
"אז מה יש במכתב? עדיין לא החלטתי שאני לוקח אותו ממך."
"כדאי לך לקחת אותו. הוא יסייע לתלונה שלך." היא אמרה. קולה היה עכשיו יציב.
המשכתי להביט במעטפה החתומה.
"אני כותבת שם שאני מאשרת שכל מה שמתואר ביומן המחקר שלי שכבר נמצא אצלך, אכן קרה. אני כותבת שהתרחשו עוד מספר דברים שלא מתוארים ביומן. איני מתארת מה הם, כדי לכבד את פרטיותך. אבל אם תבחר להזכיר אותם, אני אאשר שגם הם התרחשו."
לא ציפיתי לזה.
"המכתב מציין שאם תבחר להגיש תלונה, אוותר על האפשרות לביטול תלונה עקב התיישנות, במידה וסוגיה כזו תעלה, ושאעשה כל שבכוחי כדי להישפט."
לא היה שריד חולשה או חוסר בטחון בקולה. מי שדיברה איתי עכשיו, הייתה עשויה מפלדה.
"המכתב נכתב בניגוד לעצת העורך דין שלי. אבל הוא חתום עליו בתור עד, כך שמשפטית המכתב מהווה הצהרה תקפה לכל דבר."
לא ידעתי מה להגיד.
"השילוב של המכתב הזה והחומרים של העבודה שלי שכבר שלחתי אליך לפני כמה שנים, אמורים להספיק לך. אם במקרה השמדת את העותקים ששלחתי אליך, אשלח לך חדשים. היית קטין. על פי עורך הדין שלי, תלונה מצידך מגובה בחומר הזה והודאה ממני, תוביל לכך שאכנס לבית סוהר לכמה שנים."
"לכמה?" היה ברור לי שאני שואל שאלה אווילית בהינתן מה שהיא אומרת לי. אבל לא יכולתי לכבוש את סקרנותי הקטנונית לדעת גם זאת.
"הוא לא ידע להעריך בדיוק... אין לזה תקדימים ברורים..." היא כאילו הסבירה לי כאן משהו טכני וכלל לא חשוב מבחינתה..."זה תלוי איך השופטים יתפסו את האונס שלך, ואת מידת שיתוף הפעולה שלך עם מה שהתרחש... אבל הוא לא חושב שזה יהיה פחות מחמש שנות מאסר בפועל."
קווצת שיער השתחררה מהסרט האדום וחצתה את מצחה. רציתי להחזיר אותה למקומה.
לא רציתי שהיא תלך לכלא.
"עכשיו יש לך הכל ספי. אני בידיך. תעשה מה שאתה מבין."
"טוב." לא רציתי שהיא תלך, לא לכלא, ולא ממני.
"זה מה שרציתי להגיד לך. זהו."
נזכרתי מדוע כל זה קרה לי דווקא איתה. החד פעמיות שלה.
נלחמתי במה שהבנתי שקורה לי... אידיוט קל דעת... קוביית קרח ששכחה מה היא, ויצאה להביט בשמש.
"ראיתי שמהצד השני של הרחוב יש מין מסעדה." היא אמרה מבלי להביט בי. "אני הולכת לשם לשתות משהו."
"לא הבנתי. את מזמינה אותי?"
"אם אתה רוצה." עיניה הביטו בי. עשר שנים נעלמו. הייתי שוב בשומקום. "נראה לי שסיימנו את החלק המגעיל. אז אם מתאים לך לדבר, אני שם."
היא אמרה זאת ויצאה. עקבתי אחריה במבטי. נזכרתי פתאום בחבל שהיא קשרה פעם לחזה שלי, כשהיא הובילה אותי קשור לסוסה, צוחקת אלי שאני מחובר אליה בליבי.
כשנכנסתי למסעדה, כעבור כמה דקות. היא כבר הייתה יישובה בשולחן צדדי, עם כוס יין מולה. ניגשתי אליה. התיישבתי. אליענה לגמה מהיין והביטה בי.
לא ידעתי מה לומר. גם אז, באותו קיץ בחווה, אף פעם לא ניהלנו שיחה רגילה. סתם שיחה. הכל התקיים בינה לביני בממד אחר.
אליענה שברה את השתיקה.
"על מה אתה חושב?"
"על צדק."
"אתה מחפש צדק?"
"כן. קצת. אבל לא חשבתי על הצדק הזה."
"אז על איזה צדק?"
"על הכוכב. על הכוכב צדק."
אליענה חייכה.
"מה פתאום חשבת עכשיו על הכוכב צדק?"
"חשבתי על זמן ההקפה שלו." ראיתי שהיא הסתקרנה. "את יודעת כמה זמן לוקח לצדק להקיף את השמש?"
"לא. אבל יש לי תחושה שאתה בטח יודע."
"יותר מאחת עשרה שנים."
"באמת? לא ידעתי. המון זמן." היא נתנה לשיחה להוביל את עצמה, שפתיה מתחילות להתעקל אל חיוך.
"כן. המון זמן."
שתקתי. נתתי לה לשאול.
"ומה פתאום חשבת על זה?"
"חשבתי שבגלל שזה לוקח לו כל כך הרבה זמן... לצדק... הוא בטח לפעמים שוכח."
"שוכח מה?"
"שהוא בעצם כוכב לכת."
