עד כמה נורמלי הוא הפחד מהנורמה?
החשש מאותם גווני אפור חיוורים של חיי הרוטינה.
חיים אותם הכתיבו דורות של אנשים בניסיון לקטלג, למדר ולשלוט באוכלוסיה של כבשים.
ופתאום, היוצרות התהפכו.
השאיפה לחריגה הפכה לשגורה במוחם של דורות צעירים. אשר חלקם אף הזליגו שאיפותיהם להוריהם האנכרוניסטים כבר לא. אלה הזוכים לעדנה צפונית ליובל חייהם.
אבל לאילו רמות של אנומליות ניתן להגיע, עד שהשריר מתרגל?
עד שהאנומלי נהפך לנורמלי?
עד שהפרי האסור נעשה תפל?
עד שהכאב כבר לא כואב.
שום דבר לא מסעיר, חוץ ממה שעדיין לא חווינו.
אז עולים שלב. ועוד אחד ועוד אחד.
ובשלב אחד מאוחר מדי, מבינים שהפונקציה שואפת לאינסוף.
וכל ניסיון לעצור או לחזור אחורה מסתיים בתסכול, בייאוש, בלחץ ובחרדה.
***
כשהייתי בת שש עשרה, קראתי את כל סדרת הספרים של הארי פוטר במכה.
לא הייתי ילדה קוראת. מעבר ל"עשו לעצמכם צמרמורת" שנהג לספק לי את מנת האימה + gore המותרת לילדים, עד לאותה תקופה, לא הצלחתי לסיים ספר אחד.
אך בניגוד לציפיותי, הפכתי מהר מאד לפרצוף-ספר.
הייתי מחביאה ספרים תחת כריכה של בני גורן.
משלבת בין אכילה ביד אחת ואחיזה בספר הפרוס בידי השניה (אוי ואבוי לרגע בו הייתי נאלצת להפוך דף).
מתמודדת עם בחילות בעודי מתעקשת להמשיך לקרוא באוטובוס בדרך הביתה.
ממחזרת מטלות ישנות ומשנה להן את התאריך כדי שיהיה מה להציג לאמא כשיעורי בית עדכניים.
עם אור מעומעם הייתי קוראת עד אישון לילה, מתעלפת על הכר, יד אחת אוחזת בספר, יד שניה מתחת לתחתון.
חייתי בעולם אחר.
עד לקריאת הפסקה האחרונה.
זוכרת שהייתי מייחלת לשכוח. רק כדי שאוכל לחוות את העלילה, את הדמויות, את הריגוש מחדש.
ניסיתי להרים ספרים אחרים... שר הטבעות, שיר של אש ושל קרח... אבל הילדה רצתה קוסמים ומעברים סודיים ולחשים ושיקויים וסנייפ אחד בן זונה.
עד היום לא חזרתי לספרים.
מזל שיש נטפליקס.
***
הרגלת אותי לקיצון בכל יום בו אני חיה.
לאחרונה חוויתי את חיי בלעדיך.
חיים רוויי אנשים חדשים, מסיבות וריגושים.
אבל מהולים בגוון מייאש של אפור.
מה אם אתה הדרך היחידה שלי להרגיש?
והכי נורא...
מה יקרה אם נתרגל?
האם בפעם הזו אצליח לחזור לספרים, או שמא...?
בכל מקרה, אני לא חושבת שהפעם נטפליקס יצליחו למלא את החסר.
