שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני שנה. ראשון, 2 בספטמבר 2018, בשעה 17:19

בחוות הרכיבה (76)

 

 

 

מסכנון שלי. ממש נעשית עצוב ממה שהכרחתי אותך לכתוב. אני ממש רואה שכואב לך. Mon petite

פיראנדלה, רדי ממני. קיבלת מה שרצית, לא? תארתי את כל מה שהיה בין אליענה לביני במשטרה. מבחינתי סיימנו.

אולי מבחינתך, חמוד שלי. אבל אני עדיין לא סיימתי איתך. תראה, אתה ממש דומע ממה שכתבת.

אני לא דומע.

אתה כן.

שיהיה. מה את רוצה עכשיו?

עכשיו אתה תשמע את הסיפור הזה שוב פעם.

לא הבנתי. איזה סיפור?

את מה שהיה שם, אבל הפעם תשמע את זה מנקודת מבטה.

לא הבנתי.

אוףףף, כנראה שהכאב גורם לך להיות קשה תפיסה. תכף תבין. תכף זה גם יכאב לך הרבה יותר. הרי חשדת שיש לי תכנית...

תארתי לעצמי

כן. אולי. אבל מיד גם תרגיש את זה.

לא רוצה.

חה חה חה. וודאי שאתה לא רוצה. אבל אני רוצה... ואני קובעת! חוץ מזה, אני רוצה שתראה מה מסוגלת לעשות סופרת אמיתית עם החומרים האלה.

...

אתה מוכן? ספי?

כן

אז הנה אני מתחילה...

 

*

 

לקח לי מעט זמן להבין את נושא המכתב שקיבלתי מהמשטרה. השם 'ספי ויטס' לא אמר לי הרבה. הייתי אמורה לצאת באותו ערב, כך שהנחתי את המכתב בצד, וחזרתי אליו רק למחרת (בכל זאת, משטרה). כשקראתי אותו בפעם השנייה בסבלנות, נזכרתי בכל. חיוך התפשט על פני כששבתי להרהר באותו קיץ קסום בחווה. 'ספי ויטס'. עכשיו נזכרתי בשמו של האומלל שהתעללתי בו ללא סוף באותו קיץ... אוי... כמה יפים הנעורים, כשניתן לעשות דברים מבלי לתכנן, ולהיסחף אל הרפתקה ללא בלמי הזהירות שמביא הגיל.

 

"נזכרת להתלונן? עכשיו?" שאלתי את המעטפה כאילו שהיא מסוגלת להשיב. ניסיתי להיזכר במראה שלו, ולא הצלחתי... "גורלם העגום של פנים בנאליות" חשבתי לעצמי, והמשכתי לקרוא:

 

"התלונה מתארת פעולות הקשורות בשבירה רגשית, התעללות פיסית קשה, אינוס, פגיעה מכוונת ושיטתית בדימוי העצמי של המתלונן, תוך ביזוי שלו מול אחרים, וסיכון חייו לפחות פעם אחת. על פי התלונה, עולמו של המתלונן קרס באותם חודשיים, והוא סובל מתסמינים קשים עד היום."

 

היה לי ברור שהתלונה רצינית, אבל מפאת הפומפוזיות שלה, לא יכולתי לבלום את צחוקי ("עולמו קרס", "סובל מתסמינים קשים", אפילו עכשיו, בדיעבד, קשה לי לכתוב זאת מבלי לחייך). נחשול זיכרונות מרטיטים הציף אותי. שנים שלא חשבתי על כך שהצלחתי להפוך מישהו לחפץ, לעץ, לחלק ממבנה, ולגרום לו לשוב כל פעם מחדש כמו חיה מאולפת רק כדי לזכות להשפלה קשה עוד יותר. המשעשע מכל היה המשחק שערכתי עם עצמי בשלב מסוים – הניסיון לבחון אם יהיה רגע בו הוא עצמו יוותר, כמו גם ההבנה שהתשובה לכך היא שלילית. גבולות הגזרה היו גבולות הדמיון שלי. לקח לי המון זמן למצות את היצירתיות שלי. אבל כשלבסוף הגעתי לנקודה בה לא יכולתי לדמיין משהו משפיל יותר לעולל לו—אני אפילו לא זוכרת מה הייתה נקודת השיא—העפתי אותו.

 

פיראנדלה מספיק. זה לא התרחש ככה.

 

שכרון כוח. בעצם באותו קיץ הבנתי לראשונה את המונח הזה. 'שכרון'. בדיוק! הייתי שיכורה, משייטת לי בספרות של עונג. למדתי את עומק כוחי כאישה, ולאן אני מסוגלת לקחת נפש נטולת הגנה. בשלב מסוים, האתגר היה להגיע לגבול חדש ולפרוץ אותו. ואני לא חושבת שהותרתי גבול לא פרוץ. "תודה לך ספי ויטס!" קראתי בקול למעטפה ונישקתי אותה.

 

פיראנדלה, די!

 

נזכרתי שהיו לא מעט קשיים טכניים. וגם היה לי אז חבר. אבל מרגע שזיהיתי את החולשה המיוחדת של הילדון הזה, שהתבונן בי במבט כלבי מיוסר רוב אותו הקיץ, פשוט לא יכולתי לחדול. לא יכולתי! במיוחד כשהוא היה נשבר, ובוכה מולי, אה... כן! פתאום נזכרתי שהייתי מאלצת אותו לבכות מעל כפות רגליי!!! מרשעת שכמותי! היה ברשעות הזו משהו ממכר... את יודעת שאת לא אמורה לעשות זאת, את נוכחת בכאב העמוק שלו, ובמקום להפסיק, את מייסרת אותו עוד יותר...

 

מה שאת כותבת כל כך מופרך, פיראנדלה, שאת לא מצליחה להכאיב לי. רק שתדעי לך שאם זאת כוונתך, את נכשלת בגדול. אליענה לא חשבה כך, ולא דיברה כך. זה הדיבור שלך, לא שלה.

 

למשל כשנתתי לו להמתין רועד מקור במשך שעות על שטיח הכניסה לבקתה שלי, או כשפקדתי עליו לנקות את חדרי ולעשות זאת בכל מאודו—אוי, הזיכרון של מלים כאלו: 'בכל מאודו', רק כשאני שומעת אנשים מתפללים אני נזכרת בהן—ואז כשהוא ליקק את תחתית בית השימוש שלי וחזיתי בעומק השפלה שלא חשבתי שניתן להגיע אליה.

 

תקשיבי, פיראנדלה, לפחות שהקריקטורה שלך תהיה סבירה. היא הרי עשתה זאת כחלק ממחקר.

 

וההברקה הזו, לשכנע אותו שכל ההתעללות הזו היא חלק מפרויקט מחקר פמיניסטי... שהוא משתתף במשהו שאני בודקת.... איך? איך לא פרצתי בצחוק רם בכל פעם שהוא בלע את השקר הגס הזה?

 

היא הרי שלחה לי את המחקר הבדוק, וגם את היומן מחקר שלה.

 

ואז לשבת ערב ערב בחווה ולכתוב את זה בהבעה רצינית מולו, ולהפוך את הקשקוש הזה לעבודה ממשית... מצד אחד, זו הפכה להיות דרך מעולה להעביר את שעות הערב באותה חווה שכוחת אל, וכך גם למצוא זמן לתכנן את ההשפלות הבאות, ייעד שהפך מסובך יותר ויותר. מצד שני, אחרי חודשיים, היה לי כבר טקסט ארוך למדי, שרק הערות שוליים חסרו בו. גם הטיפשה השנייה, איך קראו לה? אילן, לא אירן! גם היא האמינה שאני מין חוקרת כזו. כמה טמטום יש בעולם... בסוף אפילו שלחתי לו את זה, לא? אולי. נדמה לי שכן. עם הערות לכאורה של בודק! נפלא!!

 

מאיפה יצאת? מאיזה ביוב הגחת?

 

הוא היה מאוהב בי מעל הראש. ויטס הזה. פתאום חוזרים אלי כל האיסורים שהטלתי עליו. למשל, שאסור היה לו לגעת בי. שמרתי נגיעה! חודשיים הוא שרת אותי כמו עבד. מה לא עשיתי לו? הוא היה כל כך מגורה כל הזמן. הייתי מתקלחת לידו, ואסור היה לו להביט בי. הייתי פורסת עליו מגבת, מתיישבת עליו כמו על שרפרף, ומתמרחת. בשלב מסוים אסרתי עליו אפילו להגיע לזיקפה מזה! (אלוהים יודע איך תירצתי לו את זה... לכל הוא האמין, הפתי). וכשהשנייה נכנסה לתמונה, זה באמת הפך מופרע לגמרי. גם אותה הייתי צריכה לגייס, למרות שהיא כל כך נהנתה מלהכאיב לו, שהיא הייתה קונה כל שטות. היא לפחות הייתה יפה, אז יכולתי לשכב איתה קצת. הוא פשוט הגעיל אותי.

 

מה קורה לך עכשיו?

ספי?

מה את רוצה

אוף, אתה חיוור פתאום. אבל תן לי את הכאב הזה שלך. אני חייבת לדעת מה קורה אצלך בפנים עכשיו. תן לי גם את הכאב הזה שלך. לא נותרו לך עוד הרבה כאבים לתת.

למה אתה שותק? אוף, זה יפה בעיני, הצער הדמום הזה שלך. עכשיו אפילו רועדת לך השפה... אני ממשיכה:

 

היה לי אז חבר... אונרי... לא, לא! אונרי היה אחר כך... ז'אן פול! זהו. והכרחתי את ויטס להסתובב בחווה עם תמונה שלו, ולהגיד לה דברים. אני אפילו לא זוכרת מה. והוא עשה זאת, הכסיל! הוא תמיד קיווה שאני מרגישה אליו משהו. היכולת שלו להתעלם לגמרי מהמציאות הייתה מדהימה. הייתי משוחחת מולו בטלפון עם ז'אן פול. פעם אפילו הזלפתי עליו שתן במשפך ודיברתי בטלפון עם ז'אן פול, והנפש המסורה הזו חזרה אלי כמו יו יו. הוא באמת האמין שיש משהו כובש בכניעה שלו. רגע, עוד התקף צחוק. אני חייבת להירגע...

 

ספי? אתה עדיין כאן? מתת כבר אלי? ספי השתתק... הוא ממש בסוף... עוד קצת והוא נעלם... נסה לבכות מתוק שלי... תן לדמעות לנשור מעצמן.... כמו בשיר על נורית והתפוח.

 

מה עוד היה שם.. אה... כן... סיפרתי למפגרים האלה שעברתי התעללות מינית... וגם לזה הם האמינו!!!

 

באמת הגזמתי לגמרי. לא צוחקים על דברים כאלה. אבל דבר הוביל לדבר וגם את זה המצאתי. פתאום הטמבלים ריחמו עלי! חשבו שאני קורבן, וגם את הלימון הזה סחטתי היטב מולם.

 

והנה. מגיע לי! לכל דבר יש תוצאות. התלונה הזו. מה לכל הרוחות עושים עם התלונה הזו? ספי ויטס: כלבון מחמד רעשני. אבל אם לא תזהרי, גם כלבלב משחק מסוגל להדביק אותך בכלבת! פרצה שחובה לחסום.

 

mon petite? מה קרה? אין לך הסתייגויות? אוי, אתה שוב פעם עצוב... הנה הן באות... הדמעות... תן להן לצאת... ואני בינתיים אמשיך עוד טיפה... כי עכשיו זה נעשה גם לי נעים... ואנחנו כמעט בסוף הדרך שלך... עוד מעט אתה תיפסק...

אם וכאשר​(נשלט) - סוורין היקר, מאז התחיל כל עניין פיראנדלה השתדלתי דווקא לא לכתוב כי לא ממש יודע איך ״לאכול״ את העניין הזה
אם זה טריק או גימיק של כתיבה אז סבבה
אם זה דרך לייצר דיאלוג עם עצמך שחסר לך מאז שאנדרה יצא מחייך גם טוב
אם זה באמת תחילתו של פיצול אישיות שבו אתה מאבד את עצמך, אני לא ממש יודע איך להגיב על זה ויותר מעצוב לי שזה המצב
בתור מי שלא ישן יותר מידי שעות ביממה, אני כנראה מעריך פחות שינה משאתה מעריך אותה, אבל אנשים שישנים פחות, פשוט מספיקים יותר ואני לא בטוח שבשביל עוד כמה שעות שינה רגועות ונפלאות ככל שיהיו באמת שווה לאבד את עצמך לדמות (הדי מטופשת) הזו שיצרת לעצמך.
לתחושתי היא סוג של אירן, סאדיסטית לא מתוחכמת במיוחד שמהווה צל חיוור של אליענה.
סיבה נוספת לכך שלא רציתי לכתוב היא כי לא ממש בא לי לחוות את ההשתלחויות המטופשות שלך / שלה באנשים שכותבים פה ומלווים אותך ושאני מאמין שאתה באמת יקר לליבם. הצלחת להרחיק מעצמך את אנדרה, אתה משכנע את עצמך שאין לך או שאתה לא באמת זקוק או ראוי לחברים פה אבל המציאות מוכיחה אחרת, אנשים פה חוזרים וקוראים אותך, חוזרים ומגיבים לך, חוזרים ורוצים בטובתך ואני מאמין שבדיוק כמו שזה אצלי, זה רצון שמגיע ממקום טהור וכנה בגלל שהצלחת עם הסיפור שלך ועם המילים שלך לגעת בלא מעט מאיתנו ואתה יקר לליבי / לליבנו ואני שמח על כך שנחשפתי לבלוג שלך ומודה לך עליו ועל השיתוף שלך אותנו והאמון שאתה נותן בנו.
אם הפרק הקודם היה יצירת מופת שבה המציאות, לפחות כפי שאתה זוכר וחווה אותה, מוכיחה פעם נוספת שאתה, אתה, בדיוק כפי שאתה היית האהבה הגדולה בחייה של אליענה, היית השמש בחייה בדומה לכך שהיא היתה השמש בחייך, הפרק הזה הוא סוג של פח זבל הזייתי של הצד שלך שמפחד ממשהו שלא באמת היה שם (וכנראה גם צריך למצוא ביטוי ולצאת החוצה - אני תמיד בעד להתמודד ולהכיר בפחדים שלך).
אם אתה אכן חווה סוג של פיצול אישיות בעקבות אותה הצעה מטומטמת של אותו קורא שהציע לך לכתוב את עצמך, אני מציע בחם רב, כאשר אתה שם בשליטה ואני מאמין שאתה שם בשליטה לפחות מפעם לפעם, קח את עצמך לאנדרה ויפה שעה אחת קודם, כי אם מקודם אולי לא היית צריך אותו, עכשיו זה בגדר ״טיפול נמרץ״ ואם אנדרה במקרה עוד קורא ועוקב אחרינו ואחריך אז אולי כדאי שהוא יהיה זה שיפנה אליך ויציע את המשך הטיפול. ואם זה נטו גימיק סיפורי אז תהנה ממנו. וכמו שאתה כתבת מספר פעמים לי ולפלייפול להפסיק אז אני כותב כאן מראש שעם הצד של פריאנדלה שנמצא בך - ממש אין לי צורך לשמוע מה יש לך לכתוב או להגיד.
כמו תמיד - בברכת החלמה מהירה ובתקווה שתרגיש טוב וכמו שכבר כתבתי, אתה יקר לליבי ונגעת בו ואני מאמין שאתה יקר לעוד לא מעט אנשים פה.
לפני שנה
פלייפול - התהליך הזה עוזר לו, וביותר מעוד שעות שינה. הוא כתב שהוא מרגיש חיוני ובריא יותר, וזאת לראשונה מזה שלושים שנה. בנוסף, אני נוטה להאמין שאותו קורא שהציע לו את הרעיון הזה, הוא כנראה פסיכולוג, או משהו בסגנון.

עם זאת, התהליך הזה אכן נשמע מסוכן ומפחיד, ועדיף שיהיה בפיקוח של איש מקצוע, רק שאנדרה לא מתאים - אנדרה שלח אותו לעזאזל ואמר לו שהסימפטומים שהוא סובל מהם הם נורמליים עבורו. עדיף שייעזר במישהו אחר.
לפני שנה
אם וכאשר​(נשלט) - כמו ברוב המקרים - נסכים לכל הפחות על זה שאנחנו לא מסכימים.
מעבר לזה לא ממש ברור לי מאיפה האמונה בכך שאותו אדם הוא פסיכולוג (או משהו בסגנון) גם אם היו רק 100 מקצועות בשוק העבודה הסבירות שאתה צודק היא 1 ל-100, במקרה יש קצת יותר מקצועות וגם אם אני מרחיב את כלל מקצועות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה השונים לתוך ההנחה שלך, עדיין הסבירות לכך מאד נמוכה וברמה הסטטיסטית בלבד סביר שזה עוד אדם שפשוט חשב שהוא נותן עצה טובה שמגיעה ממקום טוב והביאה בעיני לתוצאות שבמידה והן לא רק ספרותיות, הן לא פחות מהרסניות.
לפני שנה
פלייפול - אני מניח שמכיון שסווריןן לא מטומטם, הוא לא יקשיב לכל אחד, במיוחד כשעל פניו זה נשמע רעיון מגוחך ממש.
לפני שנה
אם וכאשר​(נשלט) - סווריןן יכול גם להקשיב לעצה שלי או שלך, זה לא הופך אותי לפסיכולוג ולא הופך את העצה שלי לטובה, זה בסך הכל אומר שאכפת לי ממנו ושאני מציע לו מתפיסת עולמי ומהשקפתי, מכאן הוא יכול (והוא גם עושה) מה שהוא רוצה. מעבר לכך, יש גם פסיכולוגים לא טובים ומוצלחים שהטיפול או העצות שלהם לא יהיו טובים. ובינינו, פסיכולוג שבאמת תופס את עצמו כאיש מקצוע טוב, לא יתן עצות למישהו שהוא לא מכיר באמת ולעומק דרך הרשת, להבנתי (ואולי אני טועה) זה בניגוד לכללי האתיקה המקצועית וגם אם לא זה לא באמת טיפול פסיכולוגי.
לפני שנה
סווריןן - לא הבנתי מה יצא מהדיון שלכם עלי: אני מטומטמת, מרושעת, מסוכנת, או סתם מגעילה???
לפני שנה
פלייפול - All of the above
לפני שנה
פלייפול - חוץ מזה, הדיון לא היה עלייך בכלל.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י