לילימיי

אחי השאיר לי את הרכב שלו,

ונסע לחו"ל.

זה מן ג'יפ כזה,

ואני בעוונותי, לא יודעת אפילו

של איזו חברה.

הוא מתחיל להסביר לי,

על כל הכפתורים והסמיצ'יקים הקטנים שעל ההגה,

ורואה, שאני מתחילה לאבד את הסבלנות.

"את פשוט צריכה להכנס ולנסוע,

  והוא גם עולה על מדרכות, אם צריך". הוא מרגיע אותי.

"תודה, תן לי רק להכנס ולנסוע,

  ולדלג על מדרכות מדי פעם".

אני אוספת את הבת שלי,

ומקפיצה אותה לבית של אבא שלה.

בחנייה, היא אומרת לי

שיש לי נקודה ירוקה בשיניים...

ורואים אותה כשאני מחייכת.

"איזה פאדיחה, היום חייכתי בלי סוף".

אני אומרת לה, ומנקה את הירוקת.

ואני, גם לאנשים שאני לא מכירה

אומרת שיש להם ירוק בשיניים, כשאני רואה.

כדי שלא יסתובבו כך כל היום.

(אבל הסנדוויץ' טחינה ירוקה ועוף,

  שהכנתי לנו בבוקר, היה פשוט מושלם).

הסטלה של אחר הצהריים,

זה בלאגן אחד שלם...

הכביסה והכלים מסתכלים עליי,

ואני, לגמרי מסתכלת עליהם בחזרה.

מחייכת, כבר בלי ירוק כוסברה בשיניים.

אני רוכנת קדימה,

לבושה בטייץ מהבוקר, ומריחה את הכוס שלי.

זה מריח מסריח, ומריח טעים בהתאם.

אני שוקלת, אם להתקלח

או להסניף את התחתונים.

המשחק היחיד שאני משחקת בפלאפון,

כשיש לי קצת זמן, הוא באבלס.

הקטנה אומרת לגדול...

"אתה יודע שיש בבאבלס שלבים,

  ואמא בשלב 1755 ?"

אכן, תדהמה בבית.

לשנה החדשה,

אני מזמנת לי, תדהמות חדשות.