סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני שנה. שני, 10 בספטמבר 2018, בשעה 06:49

בחוות הרכיבה (79)

 

 

 

 

הקטע הבא לקוח מתוך עזבונו של ספי ויטס. למרות שהיה ברור לו שבכוונתי לפרסם את החומר, נעתרתי לתחנוניו והתחייבתי להוסיף לדברים את בקשתו המפורשת להימנע מקריאתם. כידוע, המנוח תיאר בהרחבה בעבר פרשיות מבזות ומשפילות שהוא שיתף עימן פעולה. עם זאת, האפיזודה הבאה מהווה שפל מסוג אחר מבחינתו. המידע חולץ ממנו בכפייה (לתחושתו), והוא מקווה שמוקירי זכרו, פשוט יסרבו לקרוא על 'מכלאה 3'...

 

לא ניסיתי לערער את ביטחונו במוסריות הבריות. אני יודעת היטב שהלהט המציצני של בני אדם גובר על מצפונם, וגם אם הביעו בעבר אהדה רבה למצוקותיו של ספי, הם לא יתאפקו, ויקראו גם את הביזוי האחרון הזה ללא היסוס, למרות שברור להם שהוא הפציר בכל מאודו שלא יעשו כן.

 

המכלאה האמורה כבר הוזכרה בחטף על ידי ויטס עצמו בעבר הרחוק. פיסית, מדובר בחלל קטן וסגור, שנבנה לצד יתר האורוות, בו נהגו להחזיק סייחים צעירים לתקופות קצרות, וזאת בזמנים בהם עדיין התבצעו הרבעות בחווה. סוס היא חיה חרדה, על אחת כמה וכמה כשהסוס צעיר. המכלאה תוכננה כך שניתן לבודד את הסייח ממראות חיצוניים מאיימים מבחינתו, ולהזינו מבלי לחשוף אותו למטפליו. על כן למכלאה 3 הייתה דלת מיוחדת, משובצת במספר אשנבים קטנים בגבהים משתנים, בעלי בריחים חיצוניים. זאת כדי לאפשר למטפלים להשליך חציר פנימה או להשחיל את זרועם האוחזת בבקבוק הנקה. כשספי היה בחווה, ייעוד זה של מכלאה 3 נזנח מזמן, והחדר הושמש למחסן עבור שמיכות רכיבה.

 

נקודה נוספת שכבר הוזכרה על ידי ספי עצמו, היא שהאירוע שהתרחש במכלאה, היה גם הפעם היחידה באותו קיץ בו אליענה נגעה בו ממש. היא הסירה את כפפתה, וליטפה את לחיו בכף ידה החשופה.

 

 

שנה טובה ומתוקה למי שקראו אותי בחצי השנה האחרונה!

 

פיראנדלה.

 

*

 

 

"נמאס לי ממנו," אמרה אירן באנחת ייאוש, "שתביני שהוא משקיע בי המון תשומת לב, מכל מיני סוגים, אבל כשמגיעים לתשוקה, הוא יבש כמו צנון!"

 

"תירגעי, חמודה. אם את ברצינות מחפשת עצה ממני, את צריכה להיות קצת יותר תקשורתית. אני חייבת להבין קצת יותר מה קורה בינך לבין דיוויד." אליענה התבוננה באירן משועשעת, נכונה לקבל על עצמה את תפקיד האחות הגדולה ובעלת הניסיון.

 

אירן לא השיבה לה מיד. מבטה שוטט בחדר ולבסוף נח עלי. עסקתי באותם רגעים בצחצוח שורת זוגות הנעליים שהמתינו לי לצד הארון — נעליים ומגפונים של אליענה אבל גם מוקסינים ונעליים חגיגיות יותר של ז'אן פול. כשאירן הסתכלה עלי, היא עצמה רבצה על הכיסא שליד שולחן הכתיבה, ואילו אליענה ישבה ברגליים משולבות על השולחן עצמו, שעונה לאחור על זרועותיה.

 

אבל הוא ביקש שלא תיקרא/י את זה...

 

     למעט נוכחותי והפעולה המבזה בה הייתי שקוע, זר שהיה מתבונן בנערות היה רואה לא יותר משיחת חברות. ז'אן פול יצא לעיר הסמוכה לסידורים שונים, כך אמרה לי מוקדם יותר אליענה, אז היא ניצלה את ההזדמנות לזמן אותי לצורך מלאכות שהצטברו בבקתה. עם זאת, בגלל שהזדמן לי לראות אותה ואותו ביומיים הקודמים, היה לי ברור שחתול שחור עבר בינם. ז'אן פול נראה כעוס, והקדרות על פניה של אליענה רמזה שהשניים רבו קודם. לא שהעזתי לשאול את אליענה בנוגע לכך. מזה זמן רב פשוט ביצעתי את שנדרש ממני. ניקיון של פנים הבקתה שלה היה פעולה שכבר השלמתי עשרות פעמים בעבר, כמו גם ניקיון נעליה. החידוש היה צחצוח נעליו של ז'אן פול, שהנחתי שאליענה תציג מאוחר יותר בתור מחווה אוהבת שהיא עצמה ביצעה עבורו. אבל זה לא ממש שינה לי. האפשרות להיות בקרבת אהובתי בשעות היקרות הללו שהוא נעדר בהן, הפכה את היום לטוב מבחינתי.  

 

ההפתעה היחידה הייתה הופעתה של אירן. לאחר ימים ארוכים של ניתוק קשר כמעט מוחלט מצידה, אירן הפציעה במפתן, מנצלת את העדרותו של ז'אן פול כדי לחלוק עם אליענה את מצוקתה.

 

"חשבתי שהחלטת לנטוש אותנו סופית," הקניטה אליענה, "שנראה לך שאנחנו מופרעים מדי לטעמך..."

 

"אני עדיין חושבת כך." אירן לא נבהלה. "אבל יש לי לבטים שאני מרגישה שאני יכולה לברר רק איתך. אם זה לא מתאים לך שאשאל אותך, אבין ואלך."

 

"בסדר, בסדר..." אליענה מיהרה לפייס אותה. "את הלכת ממני, לא אני ממך. את יכולה לשאול מה שאת רוצה. אני דווקא שמחה שבאת לכאן."

 

"יופי." אמרה אירן והביטה בי, "גם לי זה נעים פתאום להיות כאן שוב עם שניכם..." ואז הוסיפה, "ולראות את ספי ... ככה..." היא חייכה אלי כשהיא אמרה זאת. לא החזרתי לה חיוך, והמשכתי במלאכתי.

 

השתררה שתיקה. קולות הצחצוח היו הדבר היחיד שנשמע.

 

"לא ארשה לך להצליף בספי, אם לזה את מחכה." אמרה לה אליענה בחיוך, אחרי שעקבה אחרי מבטה.

 

"לא. לרגע לא חשבתי... טוב אולי רק לרגע."

 

השתיים צחקו. המתח בינן נשבר.

 

"ז'אן פול כבר יודע עליו?" שאלה אירן, מנידה את ראשה לכיווני.

 

"השתגעת? הוא לא ממש יודע מה נעשה מסביבו. אם הוא בכלל יזהה אותו, הוא יספר לך שספי עובד בחווה, ושניתן להזמין אותו לעבודות מזדמנות בתשלום."

 

אירן צחקה.

 

"את רוצה שהוא יכין לך תה? קפה?"

 

"לא... לא. זה בסדר."

 

את/ה! כן את/ה! מדוע את/ה קורא/ת את זה??? הוא ביקש,  ספי ביקש, שלא תעשה/י זאת...

 

"טוב," אמרה אירן במין החלטה, "העניין הוא כזה: כבר שכבנו כמה פעמים, דיוויד ואני, ולמרות שפעלתי על פי ההנחיות שלך, ולמרות שדיוויד נראה טוב בעיני, אני לא מצליחה לגרום לכך שמה שהוא עושה לי יהיה יותר מסתם נעים. ניסיתי כמה פעמים לדחוף אותו לכיוון שקצת מזכיר את ספי-"

 

"באמת?" חייכה אליענה, "מה עשית?"

 

"לא משהו מיוחד... נשכתי אותו קצת... נשכבתי מעליו ואמרתי לו לא לזוז... אמרתי לו שאם הוא לא יספק אותי אז אאלץ להעניש אותו..."

 

"יפה. נו?"

 

"ושום דבר. הוא לא הגיב לזה בכלל. הוא הסתכל עלי כאילו שדיברתי בשפה שהוא לא מכיר."

 

"תעיפי אותו!" פסקה אליענה, " כמוהו יש הרבה, וכמו שאני תופסת אותך, הצורך להכאיב ולהשפיל מאוד עמוק אצלך, ולא יחלוף מעצמו."

 

"באמת? לוותר עליו?" אירן הרימה את כפות רגליה לקצות הכיסא וחיבקה את ברכיה. "אבל אני די מחבבת אותו."

 

"זה לא מספיק." קבעה אליענה. " צריכה להיות שם גם תשוקה."

 

השתיים שתקו. אירן כססה את אחת מציפורניה. אליענה ניסתה כיוון שונה:

 

"תראי, אם הוא לא מתחבר למה שאת אוהבת, את תמיד יכולה לנסות ולהיות פתוחה למה שהוא אוהב."

 

אירן נשפה בקוצר רוח.

 

"החיים הם לא תכנית כבקשתך, אירן. מה, למשל, הוא אוהב לעשות?"

 

"משעמם. אמרתי כבר. פסגת השאיפות המינית שלו היא שאני ... את יודעת..."

 

"שתמצצי לו?"

 

"כן. לא היה לי נעים להגיד. איך ידעת?"

 

"סיפור ידוע! רבים מהבבונים רואים בזה את שיאו של הסקס. ו-?"

 

"ו- מה?"

 

"מצצת לו?"

 

"כן. זה לא היה לי נעים, אבל זה היה כל כך חשוב לו, אז... את יודעת..."  

 

"לא. אני דווקא לא יודעת."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"אליענה?"

 

"מה, את אף פעם לא..."

 

"לא." המהירות שבה אליענה אמרה זאת הסגירה תחושה שהיא מסתירה משהו. הפסקתי לרגע לנקות את אחת מנעלי הסירה שלה, והבטתי בה. גם אירן חשה שחבויה כאן נקודה טעונה.

 

"מה?" שאלה אירן, ושנינו הבטנו באליענה.

 

"אני אף פעם לא ... אמצוץ..." אליענה כמעט לחשה זאת, ונדמה שבאחת, הביטחון בו ייעצה קודם לכן לאירן נעלם.

 

"רגע... זה קשור ל-"

 

"כן, אירן, זה קשור לדוד שלי. יש דברים שאיני יכולה לעשות עוד לעולם."

 

שתיקה סמיכה השתררה בחדר.

 

"ושלא תחשבי שז'אן פול לא לוחץ עלי כל הזמן בכיוון הזה."

 

"באמת?"

 

"כן. באמת. זה לא משנה כמה טוב לנו יחד במיטה."

 

היא עצרה כאן ושלפה ממחטה מקופסא שהייתה על שולחנה. היא משכה באפה. עיניה היפות היו לחות.

 

"זה כבר הפך לאובססיה אצלו."

 

"למה?"

 

"כי הוא אומר שלא יכול להיות שאני אוהבת אותו," כאן עצרה כדי לקנח את אפה, "שאילו זה היה הפוך, לו הוא היה יודע שיש משהו שיענג אותי מאוד, הוא היה מאושר לעשות אותו עבורי. המציצה הארורה הפכה עבורו למין מבחן בנוגע לאהבה ביננו."

 

"רגע, הוא לא יודע כלום על הדוד שלך?"

 

"הוא יודע. בקווים כלליים."

 

"וסיפרת לו שאת לא יכולה לעשות מה שהוא מבקש בגלל משהו שעברת עם הדוד שלך?"

 

"בערך. כן. אז הוא התחיל לחפש דרכים שאעשה זאת בלי שזה יזכיר לי את מה שהיה."

 

"מה זאת אומרת 'דרכים'?"

 

"למשל, עם הדוד שלי זה תמיד היה כשהוא שכב על מיטה והביט בי... אז ז'אן פול הפעיל המון חשיבה יצירתית כדי לבקש ממני לנסות ולו רק פעם אחת לעשות את זה מבלי שיש ביננו קשר עין ומבלי שהוא שוכב..."

 

היא שלפה ממחטה חדשה.

 

"מאוד מתחשב מצדו," אמרה אירן בלעג. "איך למשל?"

 

"הרעיון האחרון שלו, לדוגמא, הוא איזה חדר נטוש שהוא מצא באורוות. את מכירה את המחסן של השמיכות עם הדלת המוזרה?"

 

"את מתכוונת ל'מכלאה 3'?"

 

"ככה קוראים לזה? אז כן. זה."

 

"נו? איך זה קשור?"

 

אליענה היססה. היא כנראה לא תכננה לחשוף כל כך הרבה בפני אירן.

 

"הוא הציע שנבוא לשם אחרי הרכיבות, כשהמקום ריק. שאני אהיה בצד הפנימי, והוא יעמוד בחוץ."

 

"עדיין לא הבנתי." הקשתה אירן.

 

"את זוכרת את הדלת? יש שם מין חלונות מיוחדים כאלה..."

 

"גדול!" קראה אירן וספקה כפיה, "הוא רוצה להחדיר את הזין שלו מצד אחד של הדלת, ושאת תמצצי לו מהצד השני, ושלא יהיה בינך לבינו קשר עין???"

 

"בדיוק."

 

"פרס נובל ליצירתיות מגיע לו..." אירן ניסתה לרסן את תגובתה בגלל מצוקתה הברורה של אליענה, אבל התקשתה בכך. "אבל עדיין תוכלי לראות אותו, לא?"

 

"לא. הוא בדק את זה. במיוחד אם זה קורה בערב כשחשוך."

 

"אהה." אירן הופתעה, גם מנחישותו של ז'אן פול, אבל גם מכך שהיא באה להתייעץ ומצאה את עצמה עוסקת בקשיים של אליענה. "לפחות דיוויד לא מגיע עם רעיונות כאלה..." ניסתה להצחיק.

 

"זה לא מצחיק אירן." יבבה אליענה. "הוא מתיש אותי עם זה. אני לא מוכנה לזה, והוא הופך את זה למבחן ליחסים. הוא מוכן להיפרד ממני בגלל השטות הזאת. למה את חושבת שהוא לא כאן עכשיו?"

 

"מה, רבתם?"

 

"כן."

 

"בגלל זה?"

 

"כן."

 

"אידיוט... מה, זה עד כדי כך חשוב לו?"

 

"מסתבר..." אליענה הייתה כבר בממחטה השלישית שלה. לא ראיתי אותה במצוקה כזו בעבר.

 

אירן קמה ללכת, והחלה לשרוך את נעליה. "טוב. צר לי עליך, כי נראה לי שאת באמת אוהבת אותו. מנחם לגלות שאצל כל הזוגות יש בעיות, אפילו אצל אלה שנראים מושלם, כמוך וכמו ז'אן פול."

 

"תודה." מלמלה אליענה, כשאירן יצאה.

 

"חבל שאת לא יכולה למצוא מישהי אחרת שתכרע שם מהצד השני של הדלת ושתמצוץ לו במקומך." היא צחקה.

 

"חבל באמת." צחקה אליה בחזרה אליענה. היא המשיכה לחייך אחריה כשאירן יצאה מהחדר. היא חייכה גם כשאירן כבר סגרה מאחוריה את הדלת. היא אפילו המשיכה לחייך כששנינו שמענו את צעדיה של אירן יורדים במדרגות ומתרחקים.

 

    מבטה נע באי שקט בחדר, עד שלבסוף הוא פגש את מבטי.

 

היא הפסיקה לחייך.

 

--סוף--

סווריןן - אולי יהיו אילו מכם שימצאו עניין בקישור, שכבר לפני חודשים רבים הוספתי לפרופיל של ספי ויטס, וזאת מבלי שהוא עצמו הבין מדוע הוא עושה זאת (https://www.youtube.com/watch?v=SphHaiW7fzg)
אני חושבת שהסרטון לוכד באופן כובש את התהליך שספי ויטס עבר בחודשים האחרונים.
לפני שנה
FlowerKitty​(אחרת) - פחות טוב. הבילד אפ לקראת מכלאה 3 שהיה לאורך כל הסיפור היה מעולה, אבל אולי העלה את הציפיות יותר מדי...
זו בעיקר ההתנהלות של אליענה בנושא הזה שלא אמינה. עד כה נוצר פה רושם שגם את ז'אן פול היא מסובבת על האצבע הקטנה, בדרכה, בטח שלא נמצאת במקום שהיא מרגישה מחוייבת לרצות אותו. ועל להמשיך להתעקש על אקט מסויים כשהוא יודע שהסיבה להימנעות ממנו היא טראומה מגיע לו פשוט לעוף.
יכול להיות כמובן שכל השיחה עם אירן היא רק הצגה בשביל ספי, מניפולציה כדי להתחיל להכין אותו להשפלה הבאה. ואם זה המקרה אז קצת מאכזב שספי קונה את זה, כי זה פשוט לא אמין.
לפני שנה
פלייפול - היי סווריןן. נאמן להבטחתי, לא קראתי את הפוסט הנוכחי, למעט הפסקה הראשונה והשורה האחרונה "היא הפסיקה לחייך". אמנם אני סקרן, אך חשוב לי יותר שתדע שיש אנשים שאכפת להם ממך.

כתבת "סוף". האם זהו סוף הבלוג? האם לא תכתוב בכלוב יותר, אפילו לא בפורומים? זה מרגיש כמו סוף עידן...

לגבי הסרטון, אמנם הצצתי בו מזמן, ונדמה היה לי שהבנתי את הכוונה, בהתייחס לכך שהובא במסגרת 'השקפות על עולם השליטה'. הנשלט הוא בובה על חוטים המופעלת ע"י השולטת. חשבתי שזאת כל הפואנטה, ולכן לא ראיתי יותר מדקה-שתיים. עכשיו ראיתי עד הסוף והכל ברור יותר...ומדכא יותר...
ומאד צרפתי (אולי בגלל המוסיקה).

כתבת כאן פעם, נדמה לי, שחלק מן הפרקים בבלוג נכתבו לפני שנים רבות, ועכשיו זה מקבל כל מיני משמעויות אפשריות. אולי כל הסיפור הזה, כולל מה שתיארת בשבועות האחרונים, התרחש לפני שנים...הכל מאד מיסטי, מאד מוזר, כמו סרט של דיויד לינץ'.

הסיפור שלך מאד נגע בי, עד כדי כך שאני מרגיש נסער (ואפילו לא קראתי את הפרק האחרון). אגב, מה עם אותה תמרוקיה שהזכרת פעם? היא היתה בפרק הזה, או ששכחת מהעניין?..
לפני שנה
קוקו הכלבלב - אז זהו באמת הסוף. או שזה סוף שמוביל להתחלה חדשה ? בכל מקרה חוויתי איתך את כל הפרקים , נגעת בהמון דברים מהחוויות שלי, מהמחשבות שלי, גם אם זה הסוף, יישאר המון ממה שכתבת בתוכי. תודה
לפני שנה
סווריןן - תודה שוב לכל מי שתמך בספי לאורך החשיפה ההדרגתית של המאורעות שהוא סיפר. אני יודעת שהתמיכה הזו הייתה לו חשובה, והוא ציין אותה בתור מקור כוח כל פעם מחדש. כתבו אליו כאן גברים ונשים שונות ושונים, והוא השיב כמיטב יכולתו. גם כשהטיפול שמלכתחילה הוביל לחשיפה שלו כאן קרס, הוא מצא תמיכה ועצה כאן.
זהו אכן סוף הבלוג. איני יודעת אם אחליט להגיב בבלוגים אחרים או בפורום, אבל כן, ארועי אותו קיץ בחווה, תוארו במלואם.
לגבי התמרוקייה של ראשל, ספי כתב דיווח עבורי גם אודות אותו חדר. הוא עשה זאת בחוסר רצון, וכשקראתי את תוכן הדברים, הבנתי מדוע. מדובר בחומר דוחה, והעדפתי לא לפרסם אותו כאן.
שנה טובה לכולנו. לספי טוב יותר מאי פעם.
לפני שנה
מטפורה - הפרק הזה לא מספק תשובות, אבל גם לא פותח שאלות חדשות. אז זה באמת מרגיש כמו סוף. תודה על ההשקעה ועל הרגישות והתבונה. היה מעניין. ויפה.
לפני שנה
אם וכאשר​(נשלט) - סווריןן היקר, חשוב לי להודות לך על המסע שלקחת אותנו ועל כך שחשפת ונחשפת. גם אני, לבקשתך, נמנעתי מלקרוא את הפרק האחרון. צר לי על המקום שאליו הגעת בעקבות המסע הזה, לשיטתי ולתפיסתי זה מקום לא טוב ועם זאת אני אכן מקווה שכפי שחתמת - טוב לך יותר מאי פעם. מאחל המשך החלמה, שקט, שלווה, קבלה של עצמך וגם ברוח החג והתקופה - חג שמח ושנה טובה. תודה לך.
לפני שנה
טלי35​(שולטת) - קראתי. ברור שקראתי.
עוקבת אחרי הבלוג מההתחלה
היו פעמים שהיה לי קשה לקרא.
קשה כל כך שרק רציתי לחבק אותך ספי (אתה יודע כי כתבתי לך את זה (: )

מעולם לא חשבתי עליך רע או זילזלתי כתוצאה ממשהו שקראתי
וזה תקף גם לעכשיו - חושבת עליך רק דברים טובים.

שנה טובה. תישן היטב.
לפני שנה
גיא 22 - קראתי בוודאי שקראתי. אפילו נשארתי ער לילה בגלל זה גאד דיימט. קראתי בגלל שלא הצלחתי להשתכנע שזה אמיתי, לא שוכנעתי בזה לרגע אחד. אולי בגלל העניין שלא קראתי בבלוג אלא רק פרקים ברצף זה מעמעמם את החווייה ואת האמיתות של הסיפור (אני מתרץ את זה קי אני קורא כאן בתגובות מעלי כאן ובפרקים רבים אחרים, כי יש לא מעט חכמים וטובים שכן שוכנעו שזה אמיתי)
אומר רק זאת הכתיבה שלך נהדרת ומגרה בכל כך הרבה רבדים
לגבי שני הסופים של הסיפור - שני הסופים שלעולם הם מנוגדים כמו שתי דרכים שהתחילו מאותה נקודה אך הן מובילות לשתי קצוות העולם, שני הסופים מעציבים ולא פותרים. אם הסוף של ספי נכון, והיא כמו הצדק שסביב השמש והיה לה אכפת ממנו וחייה פחות או יותר נעצרו בנקודה בה היא גמרה איתו, למה הוא חייב להישאר בסיוטים וחוסר שינה עד כדי צורך למחוק את עצמו לפיראנדלה? אני הייתי מצפה שהוא יפנים את זה ויהיה גאה שחווה כזה דבר גדול בחייו וגאווה זו וידיעה זו יעמעמו את הצלקות שנוצרו.
אם הסוף של פיראנדלה נכון, קודם כל זה רע ברמות אחרות! עד כדי צורך שלי להקיא! עכשיו! בפה שלי, ובנוסף ספי בעידודה של פיראנדלה חייב לבוא איתה חשבון, כן אני יודעת שעברו 35 שנה אבל יש דרך שאתם שניכם יכולים לגרום לה לשלם. אסור לה לצאת נקייה.
אבל כשאני חושב על זה לעומק (וכתיבת התגובה הזאת לוקחת לי דקות ארוכות..) ההתלבטות זה מה שמשגע את ספי וגרם לו לנדוד למחוזותיה של פיראנדלה. הוא אינו יודע האם היא צדק או מכשפה רעה.
בימינו ימי הפייסבוק ולינקדין אפשר לבדוק את זה בקלות, אם היא אכן כל כך רעה - אליענה השזופה בת ה-54 (לפי חשבוני) צריכה ללכת בפנים מורמות, זנב סוס שחור בשערה, רגליה יציבות, ישבנה בשמלת הבורדו מסובב עדיין את ראשם של פקידי בית המשפט, היישר לתוך בית הכלא.
חיבוק ספי!
לפני שנה
סווריןן - תודה לך על התגובה ועל מחשבותיך. אולי ירגיע אותך לדעת שיש כמה וכמה קוראים/ות שמלווים את הבלוג הזה ואינם מאמינים שהדברים התרחשו. הם קוראים את זה כספרות. בהתחלה זה הטריד אותי, אפילו כאב לי. אחר כך שחררתי. זה מובן לי היום שקשה להאמין. בסדר לי שקוראים אותי גם כך...
לגבי הסופים, אז כך: אני לא חושב שפיראנדלה צדקה... אני חושב שהיא נסתה לשחרר אותי מאליענה. אבל אני לא חושב שהבחירה בין השניים אמורה להוביל למסקנות שגזרת. בפרשנות הראשונה, היתה שם אהבה גדולה שגם פגעה בי עמוקות וצילקה אותי. בפרשנות השניה, אכן הייתי קורבן והרצון לנקום הוא רק דרך אחת (מוגבלת יחסית) להגיב לכך. היו על כך לא מעט דיונים בין המגיבים בבלוג קודם, ואין לי משהו לחדש בנוגע לתחושותי בנידון.
בכל מקרה, אני מאוד מעריך את תגובתך ומודה על המלים החמות...
לפני שנה
מטפורה - כולם מתגעגעים. :)
לפני שנה
סווריןן - עדיף ככה מבחינתך, יש לך תזה לכתוב!
לפני שנה
מטפורה - :)
אתה מתוק.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י