בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

People can Fly

צריך לחיות בשביל שיהיה על מה לכתוב
לפני 5 שנים. 23 באוקטובר 2018 בשעה 21:46

מעניין מה תחשבו.

אני שיכורה קצת...אבל לא מידי...חצי בקבוק יין. הוא שתה את החצי השני.

בערב שכולו וניל.

והנה הפצצה ————————————>>>>> (*הוא* זה לא אבא...)

ואני אשה.  

לא כלבה. לא שרמוטה. לא שפחה. לא קטנה. לא רכוש. לא על הריצפה. לא על הבירכיים. ולא של אף אחד.

 

רציתי וניל.

וניל אקמול אחרי אתמול.

רציתי שפיות. רציתי לנקום. רציתי להרגיש שאני בשליטה. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה. רציתי לבדוק שיש בי את הצד הזה. רציתי לבדוק שזה בכלל עדיין אפשרי לי. רציתי להציץ על עצמי של לפני ולבדוק שעדיין קיימת. רציתי לשמוע שוב כמה אני כוסית. רציתי לשון (!!) על הדגדגן. ולשמוע כמה שהוא יפה. וטעים.

וניל וניל וניל וניל. וניל. אין כאב. אין השפלה. אין פחד. 

וניל זה וניל. כמו לרכב על אופניים - לא שוכחים.

הוא בחור מהמם. מעניין. חכם. איש שיחה.כייפי. מצחיק. חתיך. שחרמן עליי פצצות. ליטף לי את האגו ואת הדגדגן. 

עשיתי את עצמי גומרת וניל סטייל.

לא באמת יכולתי לגמור...זו גם לא היתה המטרה בכלל. אני את שלי קיבלתי.

 

זה מכה בי בדיוק עכשיו...תוך כדי כתיבה...

שאני יכולה לגמור באמת

רק שזה בשביל אבא.

 

 

 

עוד מכתב שלא ישלח .

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י