שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2018 בשעה 15:49

עבר שבוע בלי כתיבה, לא ממש עמדתי במשימה שלי, הא? 😄 אבל הנה חזרתי. ואשתדל למלא את כל שלא היה.

יום רודף יום, מגיעה למשרד בחושך, בימים מסויימים גם חוזרת בחושך, ממלאת ימיי בעבודה כאילו מי ישמע אני בעלת העסק. מי חשב שכל שאני חיה בימים טרופים אלה באמת יהיה מנת חלקי. אני עוד זוכרת ימים שהמחשבה לקום ב7 בבוקר נראתה לי כמו עינוי שרק מזוכיסטים יביאו על עצמם. היום 5 בבוקר אינה מילה גסה. אך אליה וקוץ בה, אני קורסת מעייפות לפני עשר בערב. איך אני אמורה להכניס לחיי דברים נוספים, אנשים נוספים בתנאים כאלה? אני לא. לפעמים זה קצת מפריע לי, הרעיון הזה שכולם ככ פעילים ואני תשושה בסיומו של יום, ולפעמים אני פשוט חיה את חיי בדרכי ושלמה איתם. טוב לך? בריאה? עובדת בהערכה והנאה? מתפרנסת? אוהבת? נאהבת? מה עוד אדם צריך? מודה על מה שיש.

החבר אומר לי שכל ההתנהלות הזו עם העבודה ומחסור הכוחות לכל השאר מסביב, זו בחירה שלי בסופו של יום. אף אחד לא באמת מצפה/מבקש ממני לטחון כל יום 10-12 שעות במשרד. אף אחד גם לא מצפה/מבקש ממני לאכול תוך כדי עבודה ולעשות רק 2-3 הפסקות סגריה במהלך היום. זה אפילו לא שבתחילת כל חודש אני מקבלת 5 ספרות מופלאות לחשבון הבנק כמו בעבר הרחוק, ועדיין רואה חשיבות במה שעושה ונותנת את כל כולי לאחריות שתלויה על כתפיי בתפקיד שאני ממלאת במערכת. כל יום שלי מאוד דומה לקודמו, אולי לא כמות השעות או המטלות הספציפיות, אבל השגרה היא העוגן השפוי שלי, כל שבירה שלו מעלה את סף החרדות שלי, ומקשה על ההתמודדות, מסיטה את שיווי המשקל לדברים קטנים חסרי חשיבות שהופכים מעכבר לפיל.. הרבה בחיים שלי השתנה במרוצת השנים, אבל עם כל הקשיים והמינוסים שיש מעת לעת, אני אוהבת את חיי כפי שהם, בטח ובטח הרבה יותר מאשר בשנים האחרונות שחלפו עליי.

לפני שבוע הבוס הגדול קרא לי אליו למשרד באמצע היום, הבוס שלי גם היה שם. זה לא היה צפוי, מה גם שמס' ימים אחכ נקבעה לנו ישיבה, אבל קוראים לי אז מתייצבת.  to make a long story short, הוא קרא לי כדי לספר לי ששמע עליי בחודשיים האחרונים הרבה דברים טובים וראה לנכון לקרוא לי לשיחת ח"ח, כי הוא מאמין שכמו שיש לתת ביקורת כך מן הראוי גם לפרגן. חייכתי אמרתי תודה ובסופו של דבר כשסיימו לקשקש, יצאתי משם והמשכתי לשאר המשימות שלי. לא נתתי לזה לעלות לי לראש. דפוקה ככה.
מצד שני, תמיד טענתי שאני לא מחפשת את ה"כל הכבוד", רק שיתנו לי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, יתנו לי גב גם בהחלטות הפחות קלות ושסביבת העבודה תהיה נעימה ומכבדת. יש לי את כל אלה. אבל כן, זה נעים לדעת שמודעים לכל ההשקעה שאתה נותן.

השבוע משום מה ומשום מקום צצו לי בכל מיני חורים של המדיה כל מיני גברים שכבר זמן מה לא הייתי איתם בקשר ולא נפגשתי איתם. איך שהוא הם עדיין צפים ועולים, שומרים את המספר שלי.. מישהו אמר פעם שמאחורי כל ידיד מתחבא גבר שמחפש לראות איך הקשר הנוכחי של הבחורה יתפקשש כדי להיות זה שירים אותה ישר אל בין זרועותיו (או רגליו). עליי זה ככ לא עובד. בטח לא בימינו.

פעם קראתי באיזה מקום שהופעת אנשים אקראיים ברגעים לא קשורים זו דרכו של היקום לתת לנו הזדמנויות. הזדמנויות לחוויות חדשות. אם ננצל את ההזדמנויות הללו או לא, זה כבר נתון לשיקול דעתנו. אני מוצאת משהו במחשבה הזו, אבל לא מוצאת שום עניין בלהעלות באוב גברים שזמנם בחיי עבר וחלף לו לפני עידן ועידנים. מי שהייתי בתקופה שהם נכחו, אינו מי שאני היום. הדוגמא הכי טובה לכך היא הפרופיל שיש לי באתר הזה ובאתר סווינגרס. שניהם נפתחו לפני אי אלו שנים. בשניהם אני מעדכנת במקרה הטוב את הפרופיל אחת ל 6-12 חודשים. לאחרונה למשל נכנסתי לשם כי קפצה לי התראה על הודעה שקבלתי שם (למה לעזאזל?? לא דרכתי שם חודשים ארוכים), כשנכנסתי לפרופיל שלי שם לא התחברתי כמעט לכלום. שיניתי את רובו של הפרופיל, למרות שברור לי שהסיכוי שאענה למישהו שיפנה אליי שם הינו קלוש מאוד במקרה הטוב. אבל זה כן היה עבורי מעניין לראות את ההבדל שחל בי. בתפיסה שלי על החיים, על מי שאני ומי שאני רוצה להציג כלפיי חוץ.

הדגש על הבדסמ התחלף במשהו מעודן. הצהרת הרווקות התחלפה בהצהרה על זוגיות מאפשרת. החשש מפני כל מיני סתומים שבא לידי ביטוי ברשימת אילו תכונות לא מתאימות ולמי אין מה להתקרב אליי, התחלף בתאור קצר של מה יכול אולי לעניין. תמציתי ובטוח. התחושה הכללית שונה, האווירה שונה. פחות חששות על מה האחר יחשוב. העולם שבחוץ פחות מעניין אותי. הדשא של השכן יכול להשרף מבחינתי. מרוכזת במה שיש לי, ביעדים אליהם אני מנסה להגיע, מעטים ככל שיהיו, מפוקסת על שמירה על השפיות שלי, שמירה ופיתוח מה שיש לי, מפוקסת על להשאר ואף להמשיך להתפתח לכיוון של להיות אדם טוב יותר בתוך השלולית המזוהמת שמנסה להציף את מעט האור שמבצבץ ביננו וסביבנו.
באמת מאמינה שאם אנשים יהיו פחות שיפוטיים על אחרים, ויביטו יותר פנימה לתוך עצמם, במאמץ להיות אדם טוב וחם יותר, בעלי חמלה ואכפתיות, העולם שלנו כבר יהיה טוב יותר. לעצור להריח את הפרחים, להביט על שבלול בין גבעולי הדשא הירוקים, לשאוף עמוקות ריח אדמה רטובה לאחר גשם חזק, יופיו של הים הכחול לאורך חופינו, קשת צבעונית בשמיים, לנסות להתחבר לכל הדברים שעשו לנו את זה כשהיינו ילדים, כל מה ששכחנו כשהתבגרנו- הקסם, התמימות, הטוב.

אתמול כשישבתי לסגריה על הספסל בפינת העישון מחוץ לעבודה יחד עם ידידי הטוב אב הבית, חלפו על פנינו זוג מבוגר. האישה מבינהם הלכה מאחור והאטה צעדיה ככל שהתקרבה אלינו, היא נעצה בי מבט שהחליף הבעות פנים ברגע, מתדהמה להלם למידה של סלידה, והכל תוך כדי שראתה את הקעקועים בכל מיני אזורים לאורך הידיים שלי. היד המצויירת עם הסגריה בין האצבעות עוררה בה מבט מבועת ושיפוטי. אני לא התרגשתי כי אני מזמן הפסקתי לספור את כל האנשים האלה. בורות היתה ובורות תישאר. אין לי כבוד או הערכה לאנשים חשוכים. אבל אב הבית, חברי הטוב, נעלב בשמי. לקח את זה קשה. במשך 5 דק' לא הפסיק להביע את דעתו על אנשים כמותה. היא כמובן כבר מזמן נעלמה מהאופק. נעים כשמישהו רוצה לגונן עליך. נעים עוד יותר להרגיש שהדברים הקטנים האלה כבר לא נוגעים בך יותר. 

רק לא מזמן חששתי מכל התהליך הזה שאני עוברת, כל השינוי הזה. עצם הרעיון שאני לא מי שהייתי כל חיי, ולכן לא מכירה את האני החדשה שהופכת/הפכתי להיות, עורר בי חרדה ודיסוננס.
היום, כמו תמיד בדיעבד, אני מחכימה להבין, יש שינויים שלוקח להם זמן רב יותר להתרחש, אבל בסופו של יום הכל בר חלוף, גם אנחנו, לכן כל שינוי מבורך, וכך אם בסופו של יום הלכנו לישון ואין בנו חרטות על היום שחלף - הכל טוב. אנחנו על המסלול הנכון.

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י