שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. שישי, 26 באוקטובר 2018, בשעה 17:25

יש ימים שאני שואלת את עצמי למה אני טורחת להיות נחמדה ולתת תשומת לב לאנשים מסויימים, קרובים ככל שיהיו, לא לכל אחד מגיעה החמלה שלי. בטח ובטח כשבאיזה שלב מוציאים עליי תסכולים שאינם קשורים אליי. ברגעים כאלה מעדיפה להתנתק. להתרחק. אני לא צריכה סביבי את הדרמות. בטח לא של אחרים.

שונאת כשמעירים אותי משינה. במכוון או שלא.
אני ישנה גרוע. הכדורים שלוקחת גורמים לי לנדודי שינה, מה שמחייב אותי לצערי לקחת כדור לפני כל ניסיון שינה כדי לישון כמו בנאדם. (או לשתות אלכוהול במידה שתפיל. או לעשן משהו שכרגע אין לי.) אז ניסיתי היום לשים ראש לזמן מה והיא עשתה רעש והעירה אותי. קמתי עם כאב ראש. הפוכה. הערתי לה בנימוס מילה וחצי, השתדלתי לא לעוף עליה, בכל זאת לא עשתה את זה במכוון, ומה אז? אוכלים לי את הראש. כוסאומו. בא לי ברגעים כאלה לשרוף את העולם. לריב עם כולם. אבל צריכה לאסוף את עצמי, לעצור את עצמי.

יש רגעים שיש בי חמלה, הרבה פעמים מגיעה לה חמלה. אבל יש רגעים שאני צריכה למלוק לה את הראש. כן, לרוב נמנעת מזה.
כשאני יודעת שאני קצרה ביכולותיי להכיל אני מתנתקת. מסתגרת בחדר שלי עם הסדרות שלי, עם הפלייסטיישן ומאוד לקונית כלפיה. שחררי ממני. לא יכולה שכובלים אותי. לא מעניינים אותי הסיפורים שלך. שחררי ממני.. הכרת גבר חדש, לא? עוד אחד שישבור לך את הלב, אז לכי תתכרבלי לתוך האשליות שהוא מאכיל אותך בהם ותניחי לי. 

אומרת לעצמי שצריך להבין גם את החלשים באופיים. אומרת לעצמי שצריכה להבין שאנשים בעצמם עוברים דברים. צריכה להיות נחמדה ולתת לאחרים מפלט פעם ב..  אני שונאת להיות שק חבטות, ועדיין צריכה להבין את הצד השני, לנסות לחשוב על צידו השני של המטבע לפני שיוצאת למתקפת עולם שלישי. לפעמים נמאס לי להיות מתחשבת. אז ברגעים שמוצאת עצמי שחייבת, אז אני בתוכי אוכלת את עצמי וחופרת לעצמי עד שמכניעה את עצמי. שונאת את זה, אז גם שונאת את הסביבה. אותם ואותי על התגובה.

הפסיכולוגית שלי חוזרת כל זמן מה שאני צריכה להביע חמלה כלפי עצמי, לא פחות מאשר לסביבה. זה מעולם לא היה קל עבורי. להיפך. אולי דווקא משום שאני ככ קשה עם עצמי, הסבלנות שלי לתגובות של הסביבה נמוכה. כל מי שמכיר אותי, בעיקר בעבודה, מכיר רק את הדמות החייכנית החברותית העוזרת לכל מי שרק זקוק לכך. הפכו אותי לכותל המערבי שלהם, לשפוך בפניי את כל החרא שלהם. הם לא רואים מבעד למסכות שלי שיש גבול ליכולות הספיגה שלי. מתחמקת משיחות איתם אחרי שעות העבודה, זקוקה לשקט שלי עם עצמי. לשקט בכלל. בלי לחצים, בלי מתחים ובלי שטויות. אבל אז בבית, בסופשים השקטים שלי כשאני בבית ולא אצל החבר, השותפה מטריפה לי המאמא.

יש ימים שאני שונאת נשים. מאוד מאוד. מעולם לא שנאתי גברים כמו שאני שונאת נשים ברגעים האלה.

מדהים שלפני עשור וחצי הצלחתי לנהל שנה שלמה זוגיות עם אישה.
מצד שני, הסבלנות שלי היום והסבלנות שלי אז היו בlevel אחר לגמרי.
פעם גם היה ברור לי שאני אהיה נשואה עד גיל 30, ועם ילדים בוודאות עד גיל 35.
פעם הייתי בטוחה בהמון דברים. היום לא בטוחה בכלום. 

אתם מבינים, על בשרי גיליתי - החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תכניות אחרות. 

מה לא הייתי נותנת כדי לקבל הצצה לחיי בעוד שנה מהיום.
בין אם כדי לקבל מעט תקווה או לחילופין ללמוד להוקיר את עכשיו למקרה וישתבשו הימים הבאים..

עליות ירידות עליות ירידות.. רכבת ההרים הזו מטריפה אותי.
איך דבר קטן יכול להרים אותך כמו שדבר קטן אחר יכול להוריד אותך ככ נמוך.
כל הזמן הזה להלחם בשדים שלי. כמו עכשיו שמנסה להוציא עצמי מסיחרור מסוכן.. 

ואולי דווקא הערב, התכניות שעשיתי יצליחו להוציא אותי מהפינות האלה. מקווה. כי כרגע רק רוצה חיבוק.
לא להרגיש את הבור הזה בבטן שנפער רק כי בטפשותי/תמימותי אני נותנת לאנשים להתקרב קרוב מספיק כדי לפגוע. 

filthy humans...

 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י