סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני שנה. רביעי, 14 בנובמבר 2018, בשעה 22:06

(הוא) את כל כך יפה כשאת גומרת. אבל עוד יותר יפה כשאת לא.


הוא אוזק לי את יד שמאל באזיק שבפינה השמאלית העליונה של המיטה. אני עוזרת. אני אומרת לו שלא מספיק הדוק ומראה לו שהיד שלי יכולה להיחלץ, שהאזיק מחליק על הכפפה שהוא אוהב כל כך שאני לובשת. הוא מהדק. מאוחר יותר אני אומרת לו שהדוק מדי ושישחרר טיפה. רק טיפה.

גם עם יד ימין ככה. גם עם הרגליים. אני עוזרת. מעירה. בשליטה. מסוגלת לנהל את עצמי ואת הסיטואציה. הדופק הגובר שלי ובועת הפחד שעולה לי לגרון דורשים את זה. להזכיר לעצמי שאני, האדם החזק והמיושב שאני, כאן. אז אני מזכירה לעצמי. עוד יש ממני מספיק כדי להזכיר לעצמי דברים.

הוא שם טיימר. הוא לא אומר לי על כמה זמן הטיימר, ואני לא שואלת. לא בכבוד שלי.

עוד יש לי כבוד.


(הוא) אני שם את הטיימר ומתחיל לצלם. מעביר את ידי עלייך. כזאת יפה מתחתיי. כל הדברים שאעשה לך… בעצם, מה אעשה לך? זה שאני נהנה לא אומר שאני יודע מה לעשות. אצטרך לאלתר. בינתיים אני פשוט רוצה לגעת בך, ליהנות לפני שאני מתחיל לענות.


הוא מלטף אותי. בעדינות, ביסודיות. הוא מאד יסודי, ובהחלט מאד עדין. הוא מנשק אותי, נשיקות מתוקות, שנותנות את הקצב והסגנון לכל מה שיקרה בהמשך: מתוק ועדין ואוהב ומתוכנן ולחלוטין לא מתפשר. הקול שלו נמוך וחושני ומקסים כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי.

הגוף שלי מזהה אותו תמיד, ויודע שהוא שייך לו. הוא עוד לא עושה שום דבר מיני ממש, אבל אני כבר מרגישה את עצמי מתחילה לנזול. כבר מרגישה את הגוף שלי מבקש אותו לתוכו.

הליטופים שלו מעבירים בי צמרמורות. הם תמיד מעבירים בי צמרמורות מענגות, אבל מתוך חוסר האונים והגבלת התנועה שכופים על הגוף שלי האזיקים, הכל מועצם. כמובן.


(הוא) אני רק מלטף, ואת כבר מתחילה להתחנן. כמה שאני אוהב את זה. כשאת מתחננת, כשאת מבקשת. אני אתן לך הכל. רק תבקשי.


היד שלו בין הרגליים שלי - עדיין מבחוץ, עדיין בקושי נוגעת - ואש נוזלית, בלתי נסבלת, ניצתת בבטן התחתונה שלי. אני שומעת את עצמי מתנשפת. באיזשהו שלב התחלתי להתנשף, ומאז לא הפסקתי, ולא אפסיק עד הסוף, כמו שמגלה לי מאוחר יותר הווידאו שהוא צילם. אני רוצה את המגע שלו. אני רוצה אותו חזק יותר, עמוק יותר. אני יודעת שהוא לא מתכוון לתת לי לגמור עד שהטיימר - אלוהים, על כמה זמן מכוון הטיימר? - יגיע לקצה מסלולו, אבל זה לא מונע ממני לרצות. זה לא מונע ממני לקוות. זה לא מונע ממני לבקש.

אני בקושי מזהה את הקול שלי שמבקש. זה קול מייבב, מתנשף, גבוה מהקול הרגיל שלי. והוא מלא תחינה. הווידאו מגלה לי שזה נהיה גרוע יותר בהמשך, אבל מגיע שלב שממנו ואילך אני כבר לא באמת זוכרת.

אני מבקשת. בנימוס, בתחינה, בשקיקה. עוד. בבקשה עוד. בבקשה יותר עמוק. בבקשה יותר חזק. בבקשה עוד. עוד.

והוא אומר שלא. עדיין לא. ואני מייבבת במחאה. והוא ממשיך בשלו.

מדי פעם הוא נעתר. מדי פעם לא.

פעם בהרבה זמן הוא נותן לי סטירה. הרבה פחות מהרגיל, אבל פה ושם צצה סטירה שמשלחת בי גירוי חד, פתאומי, ורק גורמת לי לרצות עוד אחת, ועוד אחת, ועוד. אבל הוא מסתפק באחת כל פעם.

אין לי מושג מה קובע את ההחלטה שלו מה לעשות באותו רגע. אין לי שום דרך לצפות אותה.


(הוא) כמה שאני נהנה לתת לך סטירות. לא חשבתי שאני כזה לפני שפגשתי אותך. תמיד הייתי בקטע של גירויים, אבל סטירות? משום-מה איתך זה לגמרי טבעי ומתבקש.


אני מתחננת ליותר חזק ויותר עמוק ויותר מהר, ובשלב מסוים הוא נעתר. היד שלו חוברת אל נהר הלבה שגועש בכל האגן שלי, ואני שומעת את עצמי מתנשפת יותר, נאנקת יותר. האם אני זוכרת עדיין, בשלב הזה, שהוא אמר שהוא לא ייתן לי לגמור עד הטיימר? כן, ברור שאני זוכרת. אבל כמה שזה לא רלוונטי.

הגוף שלי מתאים תנועות - ככל שהכבלים מתירים לו - לתנועות היד שלו ששוחה בתוכי. אני מרגישה את זה מתגבר. אני מרגישה כמעט הקלה. אני כל כך רוצה את זה. כל כך רוצה את זה. כל כך רוצה את זה. כן.

ברגע האחרון הוא מפסיק. כמובן. ולחלוטין לא משנה שידעתי שהוא יעשה את זה, כי אם הוא אמר שייצמד לטיימר הוא בחיים לא ישנה את זה. לחלוטין לא משנה, כי אני מייבבת במחאה נואשת - ראשונה מבין רבות לאין מספר, באמת שאני לא יודעת כמה פעמים כאלה היו - ומתחננת בקולות חסרי פשר אבל מובנים לחלוטין שימשיך, שימשיך, שימשיך. אני רק מבקשת עוד.

והוא מנשק אותי ובקול מלטף ומנחם אומר לי, "לא".


(הוא) איזה כיף להגיד לך "לא". איזה כיף לשמוע אותך נאנחת ונאנקת בקצב, קולך מצטרד ומתקרב לצעקה - ואז, ברגע האחרון (איך אני יודע מתי זה הרגע האחרון? בכל פעם לא נמאס לי לגלות בשמחה שאני פשוט יודע), להפסיק, להתרחק, ללחוץ אותך אל המיטה כדי להרגיע את עוויתות האורגזמה הראשונות. ולשמוע אותך מתייפחת ומייללת ומבקשת ושואלת למה עצרתי. לשמוע אותך בוכה ומתחננת לאורגזמה. ולהגיד לך "לא". ולהתחיל מההתחלה.


אני לא יודעת אם עוד נשאר ממני משהו כשהוא חודר לתוכי. זאת שמחה פראית ומלאה ברעב מכלה, ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי להחזיר דחיפה משלי לכל דחיפה שלו, להאיץ את הקצב. הרגליים שלי כבולות לרווחה ואני לא יכולה להצמיד אותו אליי עם השוקיים ולהפעיל קצב משלי. והוא איטי. איטי מדי. כל חדירה שלו מענגת עד קצות האצבעות ועד שורשי השיער, אבל זה לאט מדי. לאט מדי. עוד. עוד. עוד.

הוא מאיץ בהדרגה והעונג נקווה ומבעיר את כל העור שלי, והקולות שאני משמיעה, בווידאו, הם קולות של חיה רעבה שהולכים וגוברים בקרשנדו פראי עד שהם נשברים ביללה של חיה פצועה, וכמעט אפשר להבין מבין היבבות שלי מילה אחת שחוזרת, "לא, לא, לא, לא, לא".

הוא מנשק אותי שוב. הוא מנחם אותי שוב. כשאני מתחננת לעוד הוא שואל אותי אם אני רוצה לגמור. כשאני אומרת שכן, בבקשה כן, הוא מזכיר לי שעדיין לא, ואני מייבבת במחאה נואשת. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. לפעמים אני זוכרת, מתוך הערפל, לענות לו שגם אני אוהבת אותו. לפעמים לא.


(הוא) אני לוקח הפסקה מהזיון - זה לא שאתן לך לגמור עכשיו, נכון? - ופונה אל הרגליים שלך. אני אוהב רגליים. תמיד היה לי הפטיש הזה, ואת הראשונה שנותנת לי ליהנות ממנו בלי להתבייש. הרגליים שלך מדהימות. ארוכות וחטובות ומכוסות הפעם בירכוני לייטקס חלקים ומבריקים וכל כך רכים כשאני מחכך את פניי בכפות רגלייך. אני בגן עדן.


אני עדיין מופתעת מהעובדה שאני מרשה לו לגעת בכפות הרגליים שלי, דבר שלרוב אני נרתעת ממנו מאד. ועכשיו אני מופתעת עוד יותר מהזרמים שעוברים מכף הרגל שלי לכל אורך הגוף שלי כשהוא מלטף אותה, מנשק אותה, נושך אותה. כל החושים שלי מוגברים, כולי על הסף, וכל מגע שלו באזורים הרגישים והפגיעים האלה מטלטל אותי, גורם לי לייבב עוד קצת. צמרמורת-דגדוג מזמזמת לאורך העצבים שלי מכל מקום שבו נוגעות השפתיים והשיניים שלו, ישר לתוכי.

אני בקושי מסוגלת לשאת את הגירוי.


(הוא) הגירוי חזק מדי. מישהו חייב לגמור עכשיו - אך הטיימר אינו יודע רחמים, לכן זה יהיה אני.


אני רוצה לגמור, אומרת לו מישהי שהיא כנראה אני אבל אני בכלל לא מזהה. אני צריכה את זה. בבקשה, אני כל כך צריכה את זה. בבקשה.

"את תגמרי", הוא אומר לי והגרון שלי משמיע מין ציוץ של תקווה וייאוש. "אבל קודם אני".

ואני מוחה, לא, לא, לא, כי זה ייקח זמן, אני יודעת שזה ייקח זמן, ואני רעבה עכשיו, עכשיו, עכשיו. בבקשה עכשיו.

אבל הוא כבר עסוק עם העונג שלו, עם עצמו, צמוד אליי. ממלא את צרכיו אבל לא את שלי. והגוף שלי ממשיך להתפתל, הגרון שלי ממשיך להתנשף, הרגליים שלי ממשיכות לנסות להיסגר ולמצוא חיכוך, איכשהו, שישחרר את הגירוי הנוראי שאצור שם, ביניהן. הן לא מצליחות להיצמד מספיק וליצור מספיק חיכוך, ובכל ניסיון כזה אני מייבבת, מתנשפת. יש בי חלק שלא מוכן להאמין שאין לי שום דרך לעשות משהו. יש בי חלק טיפש, עקשן, שממשיך לנסות.

והוא לידי, מאונן בקצב משלו, מרוצה מהעובדה המקוממת, המתסכלת, הארורה שהוא יכול ואני לא. הוא מתגרה בי עם זה, מעמת אותי עם חוסר האונים שלי ועם הרעב הלא ניתן לסיפוק שלי, שנתון לגמרי בידיים שלו. ידיים שעסוקות כרגע בדברים משלהן.

והוא מנשק אותי, וממשיך. והוא לוחש לי דברים, וממשיך. ובסופו של דבר הוא אומר לי, "תפתחי את הפה", והתגובה שלי למילים האלה אוטומטית כמו תמיד והוא פורק את העונג שלו, את הפורקן שהוא השיג לעצמו ומנע ממני, לתוך הפה שלי. וזה חמים ואינטימי ומענג כמו תמיד, ומתסכל ומלא תבוסה וכל כך לא הוגן ורק מגביר את הרעב הנוראי שלי.

ואז הוא ממשיך לגרות אותי לאט ובשיטתיות. כי הטיימר עוד לא נגמר.


(הוא) אני ממשיך לגרות אותך ביד אחת, כשהטלפון ביד השנייה, מתעד ורושם וזוכר את מה שאנחנו עסוקים מדי בשביל לזכור עכשיו. אני בעצמי לא יודע איך אני מצליח לכוון את המצלמה לאן שצריך - ואם מצליח בכלל. בעצם, לא מאוד חשוב לי כמה יראו אחר כך בסרטון; אני רוצה בעיקר להקליט את קולך. קולך המבקש, המייבב, הגועה, המלא דמעות של אושר.


אני לא בטוחה כמה פעמים עוד הוא מעלה את תקוותיו של הגוף הטיפש שלי ואז מנתץ אותן בבת אחת. אני לא בטוחה כמה פעמים עוד אני מוצאת את עצמי מייללת מחאה נואשת, ובוכה ומתחננת שימשיך. אני לא בטוחה כמה פעמים עוד הוא אומר לי, בקול אוהב ודואג ומנחם, "לא". "לא עכשיו". "עדיין לא". "הטיימר עדיין לא הגיע לסוף".

אני לא שואלת כמה נשאר לטיימר. זה לא שלא בכבוד שלי לשאול. אין דבר כזה עכשיו, "הכבוד שלי".

זה שהמוח שלי לא זוכר בכלל שאפשר לשאול את זה.

ואז, מתישהו, בעוד רגע של ייאוש מוחלט כמו כל אלה שקדמו לו, הוא אומר, "זהו, הטיימר נגמר". ואני לא באמת מבינה מה הוא אומר ברגע הראשון, או ברגע שבא אחריו. והוא שואל אותי, "את רוצה לגמור"? ואני עונה לו כן בהתלהבות, בתחינה, בריכוז מוחלט במילה הזאת שאין מלבדה כלום, והוא אומר, "טוב, אני חושב שאני אשחרר לך יד ותעשי את זה בעצמך".

ואני מסכימה ("מסכימה". משתוקקת, כמהה, מתנפלת על המילים כמו צמא במדבר), אבל בזמן שהוא משחרר לי את היד, ובזמן שאני חוטפת אותה והיא כבר משוטטת לי על הדגדגן ומנסה לסחוט ממנו את כל הלהט שרוצה כל כך להשתחרר כבר כל כך הרבה זמן, לכל אורך ההתרחשויות האלה אני גם קולטת בהדרגה מה הוא עשה ומוחה כמעט בבכי, בעודי מאוננת בטירוף, "לא את שמאל, לא את שמאל, לא את שמאל, אני לא יכולה עם שמאל".

המניאק שחרר לי את יד שמאל. הוא שחרר לי את יד שמאל. הוא יודע שאני לא יכולה לגמור עם יד שמאל. הוא שחרר לי את יד שמאל.

הייתי הורגת אותו אם לא העובדה שהרבה יותר דחוף לי לגמור עכשיו.

"את רוצה את יד ימין?" הוא שואל. ואני מייבבת משהו חיובי בתגובה, בקושי מודעת לכך שהוא מדבר ושאני עונה, כי במקביל אני כל כך עסוקה בניסיון לגמור. ניסיון שלא מצליח.

הוא חושב על זה לרגע. "אז תשחררי אותה לעצמך", הוא אומר בפשטות.

המוח שלי בכלל לא מעכל את מה שהוא אומר. בכלל. לחלוטין לא.

"תשחררי אותה. יד שמאל שלך חופשית. תשחררי לך את ימין".

המילים צריכות לפלס לעצמן דרך בתוך המוח הבקושי-קיים שלי. הן צריכות להיקלט, ולהתעכל, ולעבור מיליון מחסומים של "הגוף שלי לא שלי עכשיו". ואז אני צריכה לשכנע את יד שמאל שלי לנטוש את משמרתה, שם היא מנסה עדיין, בקדחתנות, להשיג משהו שהיא לא מסוגלת להשיג, ולהתרומם אל יד ימין הכבולה עדיין, ולגשש בסרבול בסגר של האזיק, ולפתוח אותו.

ויד ימין מתנפלת אל מטרתה מהר יותר מנחש מכיש, והיא, בניגוד לעמיתתה המסורבלת, כבר יודעת לעשות את העבודה. ואיך שהיא יודעת.


(הוא) אני אוהב לראות אותך מאוננת. נהנית מגופך, נותנת לעצמך את מה שאת רוצה, איך שאת צריכה; בשבילי זה לא פחות מגרה מלתת לך את זה בעצמי. הידיים שלך, עטויות הכפפות, עובדות כאילו מעצמן. הגוף שלך רועד. הבאתי אותך לקצה הזה כל כך הרבה פעמים בזמן הזה, שאך הגיוני שמעבר לקצה תביאי את עצמך.

האורגזמה מטלטלת את המיטה, ואני תופס אותך בצד השני, קולט את גופך הרפוי בחיבוק.


"את רוצה לדעת כמה זמן היה הטיימר?"

האמת, אני עדיין לא לגמרי "רוצה" כלום, ולא לגמרי מסוגלת "לדעת" כלום, אבל כן, אני סקרנית.

"ארבעים ואחת דקות", הוא אומר לי.

"כמה?" אני שואלת אותו, לא לגמרי מאמינה.

"ארבעים ואחת דקות". הוא קצת צוחק, אני חושבת.

"אתה כיוונת אותו, בכוונה, לארבעים ואחת דקות".

"כן", הוא מושך בכתפיו. "הוא כבר היה מכוון לזמן הזה מאתמול, כשהלכנו לישון לפני שיצאנו, ופשוט הפעלתי אותו".

"וזה נראה לך זמן לגמרי סביר לעשות לי את… זה. ארבעים ואחת דקות".

"כן".

רצף הקללות שפלטתי עליו הפתיע את שנינו, אני חושבת. אני בדרך כלל לא מקללת בכזה שטף, בלי לעצור לחשוב בכלל, בלי להתנסח, ובלי לחזור על אותה קללה פעמיים. זה פשוט… יצא.

ואז הוא צחק. ואני צחקתי. והתלפפנו אחד בשני והתנשקנו. והייתי רגועה, ושמחה, ואהובה.


(הוא) אני חושב שבפעם הבאה אשים חצובה. ותהיי בטוחה שתהיה הפעם הבאה...

מרצדת - זה ממש כיף לקרוא אותך אהובה ככה.
(ומה שהכי תפס *אותי* בין הדברים זה נימה מנחמת של "לא").
לפני 11 חודשים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - זה ממש כיף להיות אהובה ככה. 😍
וכן, אני חושדת שהוא גנב את זה ממני. "לא" בנימה מנחמת זה שטיק שלי!
לפני 11 חודשים
מרצדת - זה ממש כיף לקרוא אותך אהובה ככה.
(ומה שהכי תפס *אותי* בין הדברים זה נימה מנחמת של "לא").
לפני 11 חודשים
מרצדת - כן, רפרשתי מעמוד שליחת הודעה...
לפני 11 חודשים
Succubus​(אחרת){ParkerFrye} - ספרי לי על זה. אני עושה את זה כל הזמן.
לפני 11 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י