אני טואטאלית. לא כי אני רוצה. זו אני. משהו בחינוך שלי כבכורה.
אני רואה הכל, שומעת הכל, שמה לב הכל, זוכרת הכל. לא כי אני רוצה. קוללתי בחושים חדים.
אני רגישה. מידי. מונעת מרגש. לא כי אני רוצה. ינקתי את זה מאימי. (עובדת על הפחתה משמעותית).
תמיד חשבתי שמי שישבור לי את הלב יהיה גבר. שילוב של טוטאליות ורגישות יתר אינו שילוב נכון.
וכמו הרבה פעמים בחיי. המציאות הראתה לי שמה שאני חושבת אינו תמיד נכון.
פחדתי, אולי עדיין פוחדת, להתאהב רק מהמחשבה מה יקרה שזה יגמר. איך מאחדים שברים.
אבל את הסביבה שלי מעולם לא פחדתי לאהוב. נתתי את כולי. התמסרתי. כי זו אני. מתמסרת .
ועכשיו אני יושבת ושואלת איך מאחדים שברים אחרי שחברה שוברת את הלב.
חברות של 10 שנים. מגורים משותפים של 6 שנים. עסק משותף במשך 5 שנים.
נתתי את כולי.
תמכתי כאף אחד לא לא היה שם.
הרמתי כשהתרסקה.
בניתי תוכנית שיקום מנטאלי.
למדתי להביע חיבה כי זה מה שהיה נדרש .
ניגבתי דמעות.
הכנסתי למשפחה שלי. המקום הקדוש שלי.
אהבתי. ללא תנאים. ללא דרישה.
זה לא דרש ממני הרבה. יש לי יכולות הכלה אין סופיות.
ואז עשיתי את טעות חיי. נפתחתי. באמת. בשיחה אחת חשפתי את כולי. את הספקות עצמיים. את חוסר הביטחון ואת הפחדים.
חשבתי שאקבל תמיכה. חיבוק. זה לא היה שם.
זה היה לפני 10 חודשים. ומאז הכל התפרק. מקרה אחרי מקרה שבו אני צריכה כתף ומקבלת שתיקה.
מעולם לא הרגשתי יותר ננטשת.
החברה שהכי הייתי צריכה פשוט לא הייתה שם.
מעולם לא חשבתי שזו חברה שתשבור לי את הלב.
כבר חודשים שאני ההפך ממי שאני. השמחה החיוך האופטימיות האנרגיה החיוביות הכיף. נעלמו.
אתמול הבנתי שאני מתאבלת. על הקשר הזה.
כל יום מחדש חושבת " אולי יקרה משהו אחר" (היא עדיין חלק גדול בחיי בגלל העסק).
הבנתי היום הגיע הזמן באמת לשחרר. נכון שמגיע לי יותר. אבל תמיד מקבלים את מה שמגיע. והגיע הזמו שאני אתן לעצמי את מה שמגיע לי.
אז אני סולחת. ומחייכת לעצמי. הגיע הזמן שלי לזרוח.
❤️
