לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alatar

בין השורות
לפני 11 חודשים. שלישי, 4 בדצמבר 2018, בשעה 21:12

היא ישנה. בחוץ כבר יום, והיא יְשֵׁנָה. עמוק, אפילו, למרות שהחדר לא באמת חשוך. היא שוכבת על הצד לכיוון האמצע של המיטה, מכוסה כמעט כולה בשמיכה האפורה והנעימה. העיניים שלה עצומות, הפנים שלה (מה שאפשר לראות מהם, לפחות) שלווים, והיא נושמת לאט ובשקט, הסימן היחיד כמעט לזה הוא השמיכה שזזה טיפה למעלה ולמטה באזור הכתפיים שלה.

 

לפני משהו כמו חצי שעה הבאתי כיסא מהמטבח, הנחתי אותו בשקט ליד המיטה, והתיישבתי כדי להסתכל עליה. כן, טיפה קריפי, אולי, אבל זה לא בקטע כזה. קשה, קשה לי לתאר בדיוק מה זה עושה לי כשאני מסתכל עליה ככה. איזו מין שלווה יכולה ליפול עלי בזמן הזה. איך כל הדברים שרצים לי בבלגאן מוחלט בראש במשך כל היום, השבוע, החודש --- איך כולם מתחברים לאט לאט לתמונה אחת ברורה יותר. איך המראה שלה, של הקמטוטים הקטנטנים בפנים שלה, התזוזות הזעירות באף שלה כשהיא נושמת, איך הדברים האלה מצליחים לפקס אותי כמו ששום דבר אחר לא יכול.

 

וזה הזמן שלי למחשבות יותר חודרות, כאלה שלא מסתפקות בתשובה אחת או שתים או עשר, כאלה שצוללות לתוך שאלות של מהות ושל שורשים. כאלה שחשבתי שעניתי עליהם וכאלה שעוד לא העליתי בדעתי. וזה זמן שתמיד טס לי, תמיד נגמר מהר מדי. זה זמן שלמציאות יש הרגל מגונה להפריע לו ברגעים לא מתאימים.

 

אבל עכשיו, כשהשעה כבר בטח אחרי עשר בבוקר יום שבת עצל, בו אין לנו שום תכניות או מחויבויות, כשהיא משלימה שעות שינה שהיו חסרות לה, זה הזמן שלי. אז כאמור, לקחתי לי כיסא, והנחתי אותו בשקט, ואני יושב ומסתכל עליה. העיניים שלי מתמקדות בכל פעם בדבר אחד בה – בהתחלה, כמו שכבר הזכרתי, זו השמיכה שזזה למעלה ולמטה בקצב אחיד, והקולות החרישיים שמגיעים מכיוונה. אחר כך זה האף שלה, ואיך הנחיריים שלה מתרחבים טיפה בכל נשימה. משם אני עובר להסתכל על האור שזרוק על הפנים שלה, ואז על העיניים העצומות, ואולי כמו במדיטציה (אני מניח, מעולם לא ניסיתי לעשות מדיטציה), אני שוקע.

 

המחשבות עצמן כנראה יעניינו מעט מאוד אנשים. הן יכולות להיות אסוציאטיביות ולא מסודרות, והאמת הן גם מרגישות מאוד אישיות, כך שאני לא באמת אחלוק אותן כאן, אבל אחרי לא מעט זמן הן מתמקדות בכאן ובעכשיו ואיך זה בכלל אפשרי. כלומר – איך זה קורה, ולמה דווקא איתה, ואיך היא מאפשרת את זה. והמילה הזאת, "מאפשרת", מתחילה להתרוצץ לי בראש, וכשהיא פוגעת בקיר, היא ניתזת ממנו עד שהיא פוגעת בעוד קיר, ושוב, ושוב. ושוב.

 

"מאפשרת"

 

זה כל כך ברור לי כשהמחשבה סוף סוף מתחילה לתפוס צורה. "מאפשרת" – enabler בלע"ז. זה מה שהיא בשבילי. זה מה שאני בשבילה. היא מאפשרת לי ברמה מסוימת להגשים את עצמי, לממש את עצמי -- ואני לא מדבר על אקט כזה או אחר, אלא משהו פנימי. דברים שחשבתי שלא קיימים או קיימים רק לאחרים, דברים שלא ראיתי טעם אפילו לדמיין. זה כאילו יש לה איזה מין מפתח כזה, ואיתו היא פותחת... רגע, לא... זה לא מדויק. זה לא שיש לה מפתח והיא פותחת – היא היא המפתח שאיתו אני פותח. ההבדל ברור, נכון? הרי זאת המשמעות של enabler – היא מאפשרת לי למצות את מי שאני.

 

ולמרות חוסר הסימטריה בדינמיקה שלנו, הרי שהיא וודאי לא חד-כיוונית. אני רואה את זה בצורה כל כך ברורה, וזה מתחבר לי למשהו שכבר דיברנו עליו כמה פעמים. כמו שהיא המאפשרת שלי, אני המאפשר שלה. רק לא מזמן דיברנו על איזה משהו שהיא הצליחה לעשות למרות מחסום לא קטן מצידה. היא אמרה לי חצי בדמעות שאני עשיתי את זה, שאני אחראי, ועניתי לה שזה לא שאכפת לי לקחת את הקרדיט, אלא שהוא מגיע לה. אני אולי דחפתי, אבל היא זאת שעשתה. היא. ואני? אני ה- enabler שלה.

 

כשניסיתי להסביר לה אותי פעם, אמרתי לה שיש אנשים שכל הזמן מחפשים ורצים אחרי ריגושים, וכשהם מוצאים אחד הם טועמים אותו לרגע ומיד מתחילים שוב במירוץ אחרי האחד הבא, ואיך אני ממש לא כזה. האנשים האלה, אמרתי לה, לפעמים פשוט מפחדים משקט, אז הם ממשיכים לרוץ, ואני להיפך – אני מחפש אותו בנרות, ולפעמים גם כשאני מצליח למצוא אותו הוא יכול להיות כל כך שברירי, שהוא נעלם, קצת כמו חלום. וכמו חלום, בדר"כ אחרי כמה זמן כבר לא זוכרים אותו כל כך טוב, והוא מטשטש ונמחק.

 

אני פוקח את העיניים בבהלה. לא יודע איך ומתי, אבל מתישהו הן נעצמו, ואני חושב שנרדמתי. אני עדיין יושב על הכסא, והיא עדיין שוכבת על המיטה באותה התנוחה כמעט, אבל העיניים שלה מסתכלות עלי וחיוך דק פרוש על השפתיים שלה.

 

"בוקר טוב," היא מחייכת אלי, "ישנת טוב?"


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י