אחרי שנים שלא נמצאתי למרגלות גבירה, אחרי שנים רבות שלא חשתי, אחרי שנים רבות שלא נישקתי.
אני למרגלות גבירתי. היפה, החכמה, והטובה.
למרגלות הנערצת.
והיא חכמה, עוקצנית וחדה, מלטפת ויודעת להוציא ממני את המחשבות הכי אמיתיות ועמוקות, ויודעת תמיד איך להרגיע אותי כשאני נרגש מידי.
ומי לא יהיה נרגש למרגלותיה?
ופתאום מה שהכי רציתי לעשות זה לחבק אותה.
לחבק את רגליה. לחבק חזק חזק ולא לעזוב, לחבק ולהגיד תודה. לחבק ולהגיד לה שאני אוהב אותה.
לחבק ולשאוב ממנה עוד כוחות, כאילו הייתי Irobot והיא תחנת העגינה שלי.
רגליה הן מופת של יצירה. חגיגה של ממש עבור פטיסישט כמוני, ועילה נדהרת להפוך לפטישיסט : נעימות, מתוקות, יפות, ריחן נפלא, צמיד מסוגנן להפליא לקרסולה, צמיד שמעצים את יופיין ועוצמתה. בלעדיה הוא כלום.
אבל הדבר הכי חשוב ברגליה הוא מי שמחוברת אליהן.
היא, היפה, והחכמה, והטובה, בעלת כפות הידיים הנפלאות והנעימות שעונג עילאי לנשקן, ועונג שמימי לזכות מהן למתנה קטנה של כאב, מתנה שאשא איתי בעונג.
היא היפה בעלת העיניים החכמות, והמוח החריף, שמצליחה לזהות מימיקות, סאב טקסט וקוראת אותי כמו שלט על איילון.
היא שמאירה את דרכי, היא שמלמדת אותי, היא שמשפרת אותי, היא שמגדילה אותי.
הכי רציתי לחבק אותה, ולעשות עבורה רק טוב.
