במיטה,
מתחת לפוך,
קרני שמש שקרנית נכנסות,
מטיילות על המיטה,
עליי.
רק מאירות. הריי שמש שקרנית.
מודה, תמיד אהבתי יותר את השמש. היא מחייה אותי.
אני על הצד.
עירומה.
פיזית. נפשית.
מדמיינת אותך.
אתה, שעדיין רק רעיון.
אתה פה. מאחוריי.
החום שלך מחמם יותר מכל שמיכת פוך. יותר מכל שמש.
אתה ער. אני מרגישה אותך. קצב הנשימות שלך שונה.
אתה חושב שאני ישנה עדיין. נזהר לא לזוז יותר כדי לא להעיר אותי. לא דבר פשוט עם הגודל שלך.
אתה על הצד. פנים לגב.
ואז אתה שולח אצבע ומתחיל לטייל על הגב שלי.
מתחיל בכתף ימין.. בעדינות מתוקה עובר על הקווים שצוירו באומנות מהממת.
עובר על כל קו. כל עלה. ומתחיל לרדת למטה.
ואני? אני מתאמצת לא לזוז. לא להתפתל.
נמסה מבפנים.
נוזלת מבחוץ.
אתה ממשיך לרדת עם האצבע שלך. מוסיף עוד אחת. עוד עלה. ועוד גבעול. אתה כבר במותן. מלטף. מתענג על רגעי שקט מתוקים. רק אתה והגוף שלי. כאילו מנהל איתו שיחה. מגע של רגש. עדין אבל עוצמתי.
וגם במגע המרפרף הזה העוצמה שלך נוזלת אליי.
הרגש של המגע שלך מדהים אותי. מציף אותי. דמעה אחת בודדת השתחררה לה. ועדיין, שולטת בנשימות. לא רוצה לשבור את הקסם.
אתה ממשיך ואני שואלת את העצמי לאן תמשיך כשהקווים יסתיימו בעצם הזנב..
ואז.. כאילו אתה קורא את מחשבותי, קצב הליטוף משתנה. טיפה מהיר יותר.
נגמרו לך הקווים. אתה מלטף את התחת. עוקב אחרי הקווים שציירת עליי אתמול.
ממשיך לקפל שאתה אוהב. ממש בתחילת הירך. והרטיבות שלי פוגשת אותך.
לשבריר שניה היד שלך עוצרת. ואני עוצרת נשימה.
אתה מבין שאני ערה.
ואני? מבפנים הכלבה מקשקשת בזנב.. רוצה לשחק.
שבריר שניה עבר. ואתה ממשיך בריקוד שלך עם הגוף שלי. מונע ממני להצטרף. ממשיך במשחק.
חוזר לכתף ימין. רק שהפעם במקום אצבע. אתה משתמש בלשון המופלאה שלך, בשפתיים המושלמות שלך. מלקק. מדביק נשיקות קטנות.
אני? אני כבר בעולם אחר, עולם בו לא מתקיים דבר. רק אתה. עוצמה. ושקט.
עולם מושלם.
❤️
בדימיון שלי אתה אמיתי. הרגע שבו תהיה במציאות שלי קרוב.