סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין השכל לרגש

על החתום, שלכם באהבה (לא באמת)
&#@.
לפני 6 חודשים. שישי, 28 בדצמבר 2018, בשעה 21:29

"האם היית מוותרת על ההצלפות?" 

 

למפגש האחרון הגעתי אחרת: רוצה, כמהה ו(כמעט) ללא ספקות. זו הייתה הפעם הראשונה שקפצתי עליך איך שהדלת נפתחה, מחבקת ונצמדת אליך חזק חזק. 

 

לקחת אותי לאט, הבחנת בצורך שלי לקצב התחלתי איטי ובמפגשים הראשונים נתת מקום ומרחב לבחינת גבולות ולהצהרה על חששות. איפשרת לי לבטוח בך, לדעת שאין מקום לחששות כל עוד אני בידיים שלך, רכושך הבלעדי והמוגן. עם ניסיונך וחוכמתך הרבה אתה מושיט לי את ידך וצועד איתי ביחד במסע שלנו. אך איך מתמודדים עם הדיסוננס של בין הרצון להתמסר אליך טוטאלית לבין הצורך בשמירה עצמית?

****

"לכי תביאי את הקולר, כלבה שלי."  זוהי ההתחלה בכל פעם, מין חיבור בין האני האחרת בחוץ לבין האני הנוכחית פה, איתך. אני הולכת על שש ומרימה את קולרי בפי וחוזרת בזחילה אליך. מפעם לפעם הירידה למצב כלבה יותר מהיר, יותר טבעי, מסתכלת עליך ומחכה בהתרגשות קטנה לענידת קולרי.

 

"האם היית מוותרת על ההצלפות?"

ידיים אזוקות למעלה, אתה מצליף ודורש שאספור עד 40. כואב לי, שורף לי אך מצליחה לספוג את הכאב, בשבילך. מדהים איך בליטוף אחד שלך כל הכאב נשכח.. משחרר אותי למיטה, חונק ומאפשר לי להירגע, זאת כאשר אני עטופה בך. 

אני שמה לב איך אתה מעלה את הרף, איך הזיון שלך אותי זה לשימושך, שימוש בחור שלך, האם אתה שם לב כמה מרגש אותי לראות את אותו חיוך בעיניים שלך? אתה קובע את התנוחה וגם כשאני מעליך עם תחושת שליטה מדומה אתה זה שמחזיק, מקבע וקובע את אופן תפקוד הזונה שלך. 

בין זיון למשחק לשימוש אנחנו משוחחים, אני כל כך אוהבת לשמוע אותך מדבר ולספוג קצת מחוכמתך. כאשר השיח הינו על מזוכיסטיות מול נשלטות אני מציינת בפניך את העובדה שאינני מזוכיסטית ולא נהנית הנאה ישירה מכאב. לכך ענית לי בשאלה: לו היה באפשרותך, האם היית מוותרת על ההצלפות? ברור לי כי תוכן התשובה משנה רק לתיאוריה מאחר ואתה המחליט אך לאחר מחשבה עניתי לך שלא והסברתי לך מדוע. אך האם באמת לא הייתי מוותרת על ההצלפות? התחושה שלי כלפיהן הינה אמביוולנטית: אני לא אוהבת אותן כשהן קורות, כואב לי, אך אני אוהבת שהן בשבילך, אוהבת את המבט והתחושה שבאה לאחר מכן. אז מה בעצם התשובה? 

מאותה נקודה השיח ביננו המשיך כאשר תחושת חוסר השליטה שלי בסיטואציה ובמסע מורגשת יותר ויותר. לא ידעתי שנקודת ההשקה בין הפנטזיה למציאות קרובה מתמיד.

בשלב מסוים של השיחה, אתה משתנה, זהו, חסל סדר דיבורים. אתה אוזק את שתי ידיי לצידי המיטה ועולה עליי. במשך דקות ארוכות אתה ספק משחק בי ספק מתעלל בי: צובט ומושך את פטמותיי, סוטר, יורק וחוזר חלילה. אני לא מסוגלת להסתכל עליך, כואב לי, לא טוב לי (?) אני כועסת עליך, פגועה. כועסת שאתה בעצם.. משתמש בי להנאתך. איפה הרוך? איפה השמירה? אך אני עקודה וחסרת שליטה ונשאר לי רק להיות ולספוג. 

ברגעים שלאחר השחרור אתה מזיין אותי שוב ושוב ואני במוחי משחזרת את אותה סצנה, מנסה להבין אותה ואת משמעותה. חוזרת גם אל אותה שאלה. השליטה היא בידך, הרגשתי זאת בצורה נקייה באותו רגע במיטה, האם הגיוני שאוהב ולא אוהב את ההרגשה בעת ובעונה אחת?

 

מאז עברו שעות, עברו ימים. אני מתגעגעת אליך כל כך, רוצה אותך ורוצה להיות בשבילך וגם מפחדת מחוסר השליטה באותה נשימה. יודעת שבוטחת בך אדוני, רק תגיד לי מה עושים עם אותם אי הבנות פנימיות המטרידות את ראשי. 

 

 

 

 

Sir Tomer​(שולט) - אה היית מוותרת על ההצלפות? :-)
כתוב יפה ומדליק.
לפני 6 חודשים
Pheonix1618​(נשלטת) - לגמרי התחברתי(: כתיבה יפה
לפני 5 חודשים
כחש​(נשלטת){משוייכת} - תודה 😊⚘
לפני 5 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י