אלימות, זו מילה. זה מעבר למילה, זה שפה. אף פעם לא הצלחתי לדבר אותה כמו שצריך, גם כשהייתי בצבא. כשאחי הגדול היה בן 5 אמא שלי לקחה אותו לכל מני חוגים, לראות מה הילד אוהב. פעם אחת היא לקחה אותו לחוג ג'ודו והלכה לשבת לשתות קפה בזמן שהם היו צריכים לעשות מה שעושים בחוג ג'ודו. כעבור רבע שעה הוא בא אליה בוכה והמום ואמר לה: "אבל אמא! הם מרביצים אחד לשני!". מי היה מאמין שהילד הרגיש הזה גדל להיות קצין קרבי. כשדיברנו פעם על הנושא של איך נכון לבנות לוחם ומפקד הוא הוציא מפיו את המשפט הבא: "אין דרך לעשות את זה בלי ענישה פיזית, אימוני קרב מגע וניווטי בדד בלילה".
הוא למד לדבר אלימות עם השנים ובכל זאת שמר על הנפש העדינה שלו, ולו באמת יש נפש של משורר. מה שמיוחד כל כך בשפה הזו, הוא שבניגוד לפייתון, שפת הסימנים או טורקית, היא לא דוהה אף פעם לא משנה אם לא מדברים אותה שנים. ובאמת בשלב מסוים למדתי לגמגם אלימות אי שם בשלהי השירות הצבאי. אני זוכר את זה טוב מאוד. הוא היה כפות מחוץ לחמ"ל על ברכיו והעיניים שלו היו מכוסות בפלנלית. גבר באמצע שנות השלושים לבוש בחוסר טעם שזועק לשמיים. אפילו אם יצאת לעשות פיגוע, מי לעזאזל מתלבש ככה? בכל אופן, בלי קשר לטעם הלא מוצלח שלו בבגדים אחד מהטבחים בא לירוק עליו והטסתי אותו משם לאלף עזאזל בשילוב של מחוות ידיים ואמירה של "טוס לי מהעיניים לפני שאני שובר לך את הפרצוף". הוא היה רוסי גדול ומאיים, והפלא ופלא - הוא הלך משם. תדבר מספיק תקיף, תזיז ידיים בחדות ואל תמצמץ, וזה כבר יעשה את העבודה.
הפעם הנוספת שלמדתי שיעור באלימות היא באחת החוויות היותר סוריאליסטיות בשירות הצבאי שלי. התפאורה הייתה כזו: חור נידח בצפון השומרון, 7 עצורים מהפרת סדר בגילאים 5-14 ו-7 סטים של אזיקונים ופלנליות שמצאו דרכם לעיניים ולמפרקים שלהם באורח מיסתורי. אחד מהם היה צריך ללכת לשירותים, בקשה לגיטימית סה"כ. לא היו עוד שומרים בסביבה ואי אפשר היה לעזוב אותם. אסור להוריד להם את הכיסויי עיניים או האזיקונים עד שהקפטן יבוא לקחת אותם. קיצור, סרט רע. בין להגיד לילד בן 7 "אוסקוט!" ולתת לו להשתין על עצמו (מטבע לשון ידוע בשפת האלימות) לבין לחטוא לתפקידי ולהשאיר מישהו מהחבורה בלי השגחה, נמצאה לה איזה דרך אמצע. כך מצאתי את עצמי מוליך עם M-16 חבורה של ילדים בגילאי גן-חטיבה מכוסי עיניים כך שכל אחד מחזיק את זה שלפניו כמו במעין משחק "רכבת" כמו שעשינו בגן. הובלתי את "רכבת הילדים" ליד בנין נטוש, שחררתי את בן ה-7 לעשות את עניניו בפרטיות בלי כיסוי עיניים או אזיקונים ומיד אחרי זה השבתי את הרכבת למיקומה המקורי. טוב נו, זה אמנם לא לדבר אלימות בצורה רהוטה, אבל אני מוכן לקבל את זה שיש לי מבטא בשפה הזו.
וכך חלפו עברו להם השנים והגעתי לכאן, ופה האלימות היא מתוחכמת ומתחפשת ולקח לי זמן לקלוט את זה. הרי כולנו נסכים שלדפוק למישהי אגרוף מהסוג שקורע את הטחול זה לא לגיטימי, וזה ברור כי זה בתחום הנראה. אבל יש הרבה אזורים גבוליים שאת תוהה: אם זה מילה, זדונית ככל שתהיה, האם זה יכול להחשב אלימות? האם יש מידת כאב מסוימת שממנה זה פתאום הופך אלים? אם זה חודר לעולם האמיתי שלך בלי רשותך, זה אלים? הקדשתי לנקודה הזו הרבה מחשבה. למה "רכבת הילדים", מגומגמת ככל שתהיה, היא אלימות, וההיא שנקשרה עם אזיקונים מאותה החבילה ופלנלית מאותו הגליל לפני שפירקתי אותה היא לא? מה רק כי לא היה שם רובה? לא סביר, הרי כשפירקתי אותה, אותו הרובה היה מפורק ומופרד מהמכלול מתחת למיטה והיה אפשר להוציא אותו משם ולצרף אותו לחגיגה בידיעה שהטחול של כולם יישאר במקום. לא, זה לא הרובה. זה העיניים שקובעות אם זה אלימות, זה מה שקורה בפנים.
אז מתי כן דפקתי למישהי אגרוף הישר לתוך הטחול? הירחה התמידית שלי הייתה בתולה ושכבנו אחרי ארבעה חודשים. ידעתי כמה זה היה לה קשה ומשמעותי, ואני לא זוכר באיזה הקשר אמרתי לה את זה, והאמת שזה גם לא משנה. זה היה באיזה ריב כנראה, שהצהרתי באופן נחרץ: "אני באמת שהייתי מעריך אותך יותר אם לא היינו שוכבים כל כך מהר". זו הייתה אלימות, ולא היה שם שום רובה. בסוף ליטפתי אותה יפה ולקחתי אותה לאכול איפשהו, אין מה לעשות. המבטא נשאר.
ובאמת במשך שנים תמיד נרתעתי/נמשכתי לכאלה שמחפשות שמישהו ידפוק להן אגרוף לא פיזי. הן בעייתיות מאוד, כי הן בדרך כלל לא אומרות את זה במילים, רק העיניים והכוס שלהן מדבר. אני מצטער, אבל אני לא מסוגל לדפוק לך אגרוף. פשוט לא מסוגל. לא רוצה לקרוע לך את הטחול, לא רוצה להרוס לך את החיים. אני יכול לתת לך ספנק, או להוריד לך סטירה. עם הצד המעליב או הרגיל, מה ש(לא) תבחרי. אני מסוגל למעוך אותך כנגד הקיר או לסובב לך את היד מאוחרי הגב עד שתגידי מה שאני רוצה. אני מוכן לתת לך מכה על האף כשאת מתפרעת או לבעוט בך כשאת צריכה דרבון. מוכן לתת לך מכה על המצח עם העיתון שתביאי עם הפה. רק לא אגרוף. מוכן למעוך ולצבוט, מוכן להצליף ולטפטף, מוכן לחנוק ולחשמל - רק לא אגרוף. ולא כי אני לא יודע, האמת שאני עושה את זה מעולה, דובר אלימות שוטפת במבטא אמפתי מתעתע.
לקח לי שנים על גבי שנים להבין את זה, אחרי שחילקתי כמה אגרופים במעלה הדרך, שאני פשוט לא כזה. כמו עולה חדש שהשלים עם רוע הגזרה, המבטא שלי בשפת האלימות כבר לא יעלם אף פעם. ואין מה לעשות, תמיד יש קצת אלימות בקשרים שאנחנו מנהלים פה. אין לי בעיה שנסיים את הערב כשאת מתייפחת על הרצפה, יש לי בעיה ללכת משם כשזה קורה. אין לי בעיה לפרק לך את התחת עד שלא תוכלי לשבת, רק בתנאי שאקח אותך למסעדה טובה אחרי. אין לי בעיה לטנף לך את כל השיער בזרע, רק בתנאי שאשים בו פרח בסוף.
ניסיתי לברוח ממנה כל החיים, רק כדי למצוא אותה במקום הכי לא צפוי אי שם בין צפון השומרון לכלוב, את הרומנטיקה.
