סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שם זמני

בהתהוות. עושה ענין .בונה בנין.
לפני 5 שנים. 12 בינואר 2019 בשעה 22:28

פרולוג-

לאחר דייט "רגיל ", עד כמה שדייט יכול להיות רגיל.

(לקח לה לפחות שבועיים עד שהתפנתה להיפגש)

(טוב,מה יש לעשות : היא  אמא חד הורית לילד מאומץ קטן.)

השעה המוקדמת בערב שבת, מצאה אותנו מתבודדים, בחצר שהלכה והתמלאה במבלים.

מין פאב כפרי. כזה שיושבים בו סביב שולחנות פיקניק (?), וחולקים קנקנים של בירה.

מינכן לילידים.

היה לה הרבה מה לספר.

היה לי מסקרן להקשיב. לא אהבתי  שהיא זייפה לעצמה שנתיים בכרטיס  ההיכרות. "כי אני מרגישה צעירה" - לא, אני לא ממש מת על זיופים. ניחא, שיהיה.                                                                                                 לא עישנתי אז. הייתי מאד נחוש במלחמתי בעשן . אבל כחלוף הדקות, השעות, התחלתי לעקוב אחרי השולחנות המעשנים, מחפש לעצמי בכל פעם, מְשְׁנוּרָר אחר. מעשנים, אם שמתם לב, מאד אוהבים לתרום לך סיגריה. בייחוד כשאתה בגמילה. שלא ירגישו אומללים לבד.

דיברה ודיברה. הקשבתי ושמעתי. היה מעניין. מסקרן. גם תהליך האימוץ, וגם ההיכרות איתה.

כיון שהתחלנו מוקדם, סיימנו.

ועוד תסס לי הדם.

אולי?, נניח?, כדאי?, אנסה?

 

ללכת לדאנג'ן לבדי. 

בפעם הראשונה.

באוטו המתינה לי התחפושת הנדרשת. מכנסיים וחולצה שחורים. נעלי עור פשוטות. לא הסנדלים של הדייט בכפר.

את הכתובת אני יודע על בערך. עושה סיבובים בדאון טאון תחנה מרכזית, מחפש חנייה שיש בה סיכוי, שגם אמצא את העגלה שלי הישנה, עומדת ומחכה בשקט ובשלווה. על פי מצב הערנות וצבע העור והאור ברחובות האפלים והחשוכים, זה לא היה משהוא ודאי.

מתחיל ללכת ברחוב הנכון. מוצא מועדון מואר ומקושט. הגעתי.

הגעתי?

קדחת. 

מועדון למוזיקה לייב אתיופית. 

אולי אכנס? הרי אני אנתרופולוג משכבר הלילות.

אבל הרי אני on a mission from god

דאנג'נה. להתרכז. להעיז.

מגיע לבנין משרדים ישן נושן, לחניה. רואה תהלוכה קטנה של תחפושות. 

עכשיו באמת הגעתי.

התקהלות בכניסה. נשים צעירות עם חזית חשופה ושופעת.

הכרוזה מכריזה: הגיע חדש. כתוב לי על המצח: בשר טרי.

הוראות התנהגות. כמעט חשבתי שחזרתי למילואים בצבא : זה נשמע כמו הוראות פתיחה באש. לא לגעת, לא לצלם, לא להתקרב, ועוד 8 - 10 לאווים.

מתחיל לרדת במדרגות. ויש הרב מאד מהן.

למטה תחנת ביקורת צ'ארלי. ההוראות שלמעלה ניתנו בעל פה, הפעם כתובות על הקירות.

אני ניפרד מהסכום הנידרש, 

ואז אני ניכנס.

אור ואש וצליל ותימרות עשן. לא לגמרי בסדר הזה.

המוזיקה חזקה וטובה. לא עכשווית.  אבל ממש להיטית.

מול העיניים מסכים שטוחים.

אני לא חסיד העולם. יודע מה זה פורנו. אבל הפורן במסכים בוטה, מזויף, מצולם רע ונוכח כל כך. קשה להסיר ממנו את המבט.

באותה תקופה איני מעשן, כזכור, רק משנורר, אבל לי, שבחיים לא התלוננתי על קצת עשן, מרגיש עצמי כנחנק.

מולי עמודים. Wow כמו בסרט אמריקאי. מסביבם מתפתלות אחיות של אותן מקבלות פנים מלמעלה. הלבוש נע בין שחור לקצת יותר חשוף, למתאמץ מידי, למשתדל מידי.

בתווך אי של בר. 

הברמנית מתנועעת במכנסוני עור קצרצרים, בחזייה קטנה שתואמת את השדיים העוד יותר קטנים שלה, ובקולר. אהה, את זה אני כבר יודע, שזה אומר שמישהוא או מישהיא כבר כרע ברך ולחש לה בקול גדול: "הרי את מקולרת לי, וגו' " . קשה להסיר ממנה את העיניים. היא סקסית, חתיכה, לבושה במינימום ההכרחי, ואיך שהיא מתפעלת את האי: משקה מימין, נושקת לשמאל, מתחבקת עם ההוא, מוזגת להיא, גובה תשלום. המרץ  והיעילות שלה מרתקים. גם האינלבוש שלה. האם ככה מתנהגת שפחה?

לאט לאט, כמו אחרי שעושים לך בדיקת ראיה עם הרחבת אישונים, עיניי נפקחות ואני מתחיל לחשוב שאני מבין מה כאן קורה.

בחור שמנמן, שלא אגיד שמן, לבוש בבגדי אישה, עם פיאה ומשקפיים כהים, צועד מעדנות בין שתי נשים מאד מאד חשופות. נכנסים לכאן עוד גברתנים שמובלים בתיאטרליות מודגשת על ידי נשים שבריריות, כששרשרת ברזל כבדה קושרת קולר גברי ליד ענוגה, נשית.

אני מת לעשן. אבל אני לא מכיר אף אחד. אין לי ממי לשנורר סיגריה. שם בפאב הכפרי פשוט ניגשתי וביקשתי. פה הרצפה הדביקה (ממה, לכל הרוחות) מדביקה אותי אל עצמה. אני קפוא. אמצע יולי מהביל בחוץ.

אני צמא. מתחיל לחשב לעצמי חישובים. עד כמה נקי כאן? היכן הם שוטפים את הכוסות. אני מחפש ברז מים ולא מוצא. מחליט שאני לא סומך על הברזים של הבירה הקרה. לא יודע מה התוספים שהם יכולים להוסיף למזיגה.

תנו לגבר גולדסטאר. בבקבוק. נקי. לא בכוס.

יש במה קטנה. רוקדים גם עליה. המוזיקה מעולה, סוחפת. מערכת הסאונד מעוותת. טוב, אין לי יותר מידי ציפיות. אני עמוק בדאון טאון תל אביב.

מחפש מקום להניח את התחת שלי. כל המקומות תפוסים. "אנא המתן ותיענה על פי התור", או משו כזה, אומרת לי החשופה הזריזה בבר.

העיניים שלי משחקות חתול ועכבר עם המסכים הכחולים. הסרט הקודם נגמר. עברו לפוט מסאג' של שתיים באחד. את זה אני דוקא אוהב, אבל לכל השדים והרוחות, איך מצאו סרט כל כך מזויף ולא מגרה. הנוכחות של הסרט הכחול משתלבת עם המוזגת החיננית המקולרת, מענין למי. אני מרותק לעד כמה שהיא עובדת ברפרוף וביעילות. מעניינות אותי העדפותיה המיניות.

בינתיים אני תר. הדבר היחידי שאני זוכר מההסבר שנידבה לי החמודה שסיפרה לי על המקום, הוא מבוך. אני אוהב לפתור מבוכים. אני מגיע לוילון האטום שם אומר לי בן דודו של איווט - שר החוץ במדינה של מעלה, למרות שתחילת הקריירה המקצועית שלו, היא להיות דורמן במועדונים (אולי מהסוג הזה) - שהמקום מחוץ לתחום עבורי. מי כן? אתם ודאי מנחשים את התשובה; נשים או זוגות.

אמשיך לָתוּר.

נס קטן קרה כאן. התפנה מקום בקצה הבאר. בפינה. אני אוהב פינות של באר, רק שזאת קצת מוסתרת. קשה לי לעקוב מפה אחרי מעלליה של החצי לבושה שמלהטטת בבר. ושוב : לזה היא מדביקה נשיקה, עם ההיא ,היא מעבירה חיבוק, מורידה וחולבת את ברזי הבירה, גובה כספים - אלופה.

מאחוריי ספסלים. אולי כיסאות. לא חותם על כך. אישה מלאה ודשנה - יושבת. מצידיה שניים שמלטפים לה את הרגל. בכל ליטוף ידם מטפסת מעלה מעלה. היא להפתעתי נישארת אדישה. על הנדנדה (כמה מתוק לפגוש נדנדות בעומק האדמה), מתנדנדות הילדות. בגילן הן מינה סתם שכחו מתי ואיך היו ילדות חמודות ותמימות. אבל הלילה הן מחופשות. עם צמות וביריות. אחלה גן שעשועים בעומק האדמה. המוזיקה טובה. אבל אין לי כוח לקום ולהתנועע. היום אני צופה. זוכר את ההנחיות שקיבלתי, לפני מסיבת הסווינגרים אליה לא הלכתי כי לא הוזמנתי :  לאט, רק כמה שמתאים, בלי לחץ, בסבלנות.

עוד גברתן, אולי הוא הגדול והחסון מכולם, נכנס פנימה מובל עם שרשרת שקשורה לקולרו. כן, גם הוא מוחזק על ידי צעירה שאם היה נושם נשימה גדולה, היתה עפה ונדבקת לתקרה. היא מכניסה אותו לכלוב. רק כרגע נגלה בפניי הכלוב הגדול הזה. כל מבט שלי מגלה לי עוד שעשוע חדש במרתף הדאנג'ן הזה.

העזתי. שנוררתי סיגריה. אני תורם את מנת חלקי המאד צנועה, לעשן התופת שממלא את לב המאפליה. הבירה עושה את העבודה ואני חייב לשירותים. זה הרגע בו אני נזכר היכן ממוקם הדאנג'ן הזה. התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, עיר החטאים ללא הפסקה. הצחנה בשירותים, היא כמו  של השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה, שרבצו מאות בודדים של מטר מכאן. לחילופין אני יכול להפליג בזיכרונותיי לבית שימוש הודי טיפוסי. אני נזהר שלא ליגוע בכלום. הכול חשוד בעיניי. כשאני פוסע במועדון, אני צריך להרים את כף רגלי גבוה, כיון שהרצפה מדביקה אותי לעצמה.

להפתעתי הרבה, המקום בפינה עדיין מחכה לי.

הנה סופסופ, אני יוצר קשר. הבחור הצעיר  שלידי, משאיר על הדלפק לצידי את ארנקו ומפליט לעברי בלי מילים: "שמור לי עליו". מה לשמור לו? אני רוצה להתחפף מפה. מיציתי את הסיור שלי. מספיק בשביל פעם ראשונה. הרי כבר הבנתי. הכל מתרחש במבוך, והמבוך נמצא מחוץ לתחום עבורי כי אני לא אישה, תודה לאל, וגם לא חלק מזוג. אני רוצה הביתה. אבל מה יהיה על ארנקו? דמיינתי לעצמי שהוא ביקר עם היושבת לימינו באותו מבוך, אבל כשחזר, שאלתי אותו: "ככה משאירים ארנק?" . "לא,זה רק נרתיק הטבק", ענה.

בשביל פעם ראשונה שמחתי מספיק ,הופגזתי די. יאללה סוף למסיבה. הגיע הזמן הביתה.

 

ואז , על הבמה מהצד השני של הדלפק , נדלק זרקור חזק עד מאד.

ואז התחיל הפרק השני, האחר, בסיור הלימודי  שלי.

על במה , שקודם לכן לא הבחנתי כלל בקיומה, עומד בחור צעיר, נראה כמו ג'ובניק לבנבן, או תלמיד תיכון מחוצ'קן, ומלפניו ומצדדיו, ומכל הכיוונים, עומדות שלוש נשים. ובכן - אי אפשר להתעלם מנשיותן, שפורצת מכל פיסת בד שהן עוטות במקומות האסטרטגיים. ביד כל אחת מהן מוחזקים לא פחות משוט רכיבה, כמו אילו שרואים בסרטים תלויים באורוות, מוטות מכל מיני אורכים, חבלים, סכינים.

תשומת לב כל המרתף הדחוס הזה פונה אל מרכז הבמה. אל מיקוד הפנסים.

רק במבט שלישי אני מבחין שהבחור הלבנבן ערום כולו.

הנשים שסובבות אותו מתחילות להפליא בו את מרכולתן, את מכותיהן, את אלימותן הלבושה ביגוד מינימליסטי. יש כאן זמרת מובילה. היא נותנת את הטון. שתי האחרות, נותנות קולות רקע, הם זמריות ליווי. הן מגישות לה את מה שהיא מבקשת רק במבט. בלי לומר מילה. אחת מהן אוזקת את שתי ידיו וקרסוליו בשרשרת אסירים גסה, לצלב של ישו, שלפתע פתאום צץ מאחוריו. המוזיקה במרתף פסקה. את החלל מילאו שריקות של שוט שמצליפות באחוריו, בטנו, תחתית ביטנו. אליהן בתיזמור קצבי נוספו שריקות המוטות הארוכים, קיין, כך נאמר לי, שחבטו ודשו בבשרו. אין ספק שהבחור ספג בשקט. אין ספק, שלבנבנותו החליפה צבע לוורדרד, אדמדם. אנשים זזו מול הבמה באי נוחות. אורחות של המקום, כי לא רק אני הייתי כאן בסיור תיירותי, לחשו בקול רם לבני זוגן : "בוא נלך מכאן", וקפאו במקומן, מרותקות להתרחשות.

"ספלאששש." "פלללאק". "פיששש". המהלומות ניחתו על בשרו המקבל צבע של גרמניה שנצלית בשמש של חופ-ים, שוב ושוב. הסובבות אותו, מלכות בעיני עצמן, התפתלו סביבו. צבטו אותו בפיטמות. משכו באיברו. עשו לו הכל כדי שלא יהיה לו נעים. האמנם לא היה לו נעים?

הבחור נראה סובל מאד. ספוג באלימות, עזוב בעליבותו העירומה, או אולי עלוב בעזיבותו המוקפת, מול צופים כל כך רבים, או שמא הוא בכלל נהנה.

חוץ מהתמגנטות אל המראה, צצה לי בראש מחשבה, שבאותו רגע הפחידה אותי מאד:

מה יקרה אם מה שקורה על הבמה ירגש אותי? האם זה יגיד משו על העדפותי המיניות? האם חיי הולכים להשתנות וגם אני זקוק לקצת הרבה קשיחות שאינה משתמעת לשתי פנים, כדי להתגרות? האם גם אני כמו אותו בחור, אוהב להרגיש את השוט צולף לי בבשר. מי אמר שהוא נהנה, מי? מה הוא עושה כאן? האם יכול להיות שכל המופע הזה הוא הצגה משלהבת? האם משלמים ליצור המוכה? "עבד" שחוטף מכות רצח. האם משלמים לחתיכה הראשית ולשתי בנות הלוויה שלהן? מה אני עושה כאן? מתי אלך מכאן? אני חייב לעוף מכאן. לא טוב לי כאן. חייב לצאת מכאן.

ההתעללות בברנש נמשכה. אפשר היה לשמוע את אנחותיו. את הצלפות הקיין. את רחשי המהוגנות בעיני עצמן שבקהל.

הסכין שהעבירה הבחורה הראשית צמודה לעורו, שורטת בבשרו, החלה להזליף קוים מתארכים ארגמניים.

מצבטים ועליהם משקלות נתלו על פיטמותיו.

הדחיסות של המקום, החלה לפלוט אותי מתוכה.

זה התחיל לעבור את גבול הטעם הסביר בעיניי.

יצאתי משם צמא. במכונית חיכה לי בקבוק של מים.

בבית חיכתה לי מיקלחת רותחת.

 כל התחפושת השחורה נכנסה מעושנת ומצחינה, לתוך מכונת הכביסה.

חלום נעים מילא את שנתי.

אחו ירוק, כבשים עם פעמונים,

פלג מים זך.

תודה לאלה שאיני מוכרח

להרגיש על בשרי

את כל מה שראיתי,

באותו מרתף לילי,

מטרים בעומק האדמה

עשרות מטרים בודדים מרבי קומות רבי טקס בישבן.

ונוצצים.

 

 

 

 

 

מכורהלקפהסיגריה - איך הצלחת להיכנס לבד למועדון?
לפני 5 שנים
דור 2​(אחר) - יש אנשים שיכולים:)
היו זמנים במערב.
תודה שבאת לבקר והואלת להשאיר חותם.
לפני 5 שנים
}{מוראנה}{ - וואאוו, אין מילים, בדיוק מפורט תארת את אשר אני הרגשתי שהייתה לי פעם ראשונה שם וזה היה לפניי המון שנים. מאז רגלי לא דרכה שם. שאפו.
לפני 5 שנים
דור 2​(אחר) - ט'נקס מוראנה. אולי היינו באותו ערב:)
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י