בתיכון הייתי במגמת תיאטרון. שחקן בחסד לא הייתי, אפילו קיבלתי תפקיד של גופה (החפצה כבר מאז?🤔). אחד החלקים שהכי אהבתי בקריאת תסריטים היה לחפש את הוראות הבימוי. מה שחשבתי לעצמי בראש על הדמויות פתאום התבדה לחלוטין או התברר כאמיתי. זו הנקודה היחידה שבה לתסריטאי יש אמירה בימויית משלו, ושאותה הבמאי יכול לשנות כי הוא הבוס הגדול. לכותבי המחזות יש חתימה אישית כמו לכל סופר אחר. אחד יכתוב הרבה הוראות, השני כמעט ולא. כשזה מגיע בסופו של דבר לשחקנים- היעדר של אותן הוראות הוא החופש המוחלט לבנות את הדמות מתוכם. לפעמים החופש הזה גם משתק.
באחד התרגילים שעשינו הבימאית הציעה שנחרוג מהתסריט המקורי ושניצור משהו חדש שמתאים לרגע. היא נתנה לי מעין צ'ק פתוח לביים איתה תמונה. לקריין את הוראות הבמה בקול רם. קפאתי. "את יודעת מה המשמעות? את לא מודאגת מאיך זה ייתפס כשנציג את התמונה מול כולם?" רק להתחיל לחשוב על פרטים ספציפיים, אה, ולדאוג שלא יזהו שהיא לקחה חלק בתהליך היה מספיק בכדי לאבד את הריכוז. ככה זה היה איתה. התקדמנו הלאה, דיברנו על דברים אחרים, צחקנו על הכול.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. מוסר השכל זה לתפוס את הרגע בשיניים. לדבר על דברים גם אם מתעוררת אי נוחות. ככה נפתחים לעולם הפנימי שנסתר לו בד"כ, בתוך הוראת הבימוי.
מנוי הזהב עומד להיגמר עוד פחות משבוע. זמן טוב להודות לכל מי שפנה ופנתה בהודעות, ו.. להעלות תמונה שתופסת את הרגע. ברוח הפוסט:
באיחור קל, ט"ו בשבט שמח.