אני שונאת את העיר הזאת. הסמטאות לא נעימות עבורי, והרחובות לא משדרים שום קדושה. אני גרה בה כבר מעל לשנה והכל רק ממשיך להתפרק. כל צעד בה מלא בבוז עמוק, שלי כלפיה ושלה כלפיי. אני מפחדת מהאנונימיות שהיא משרה עלי ומבועתת מהמחשבה שאפגוש בה מישהו שאני מכירה, גם אם רק בטעות. מה שלומך, עדיין אותו הדבר. אני לא משתנה וגם אחרי כל הזמן הזה אני מסרבת לצאת מהמיטה ולנשום אותה לתוכי. כל נסיעה במוצאי שבת מתחילה במועקה ונגמרת בבכי בלתי נשלט. תהי טובה אלי בבקשה, כבר אין לי כוח לזה. אני חולמת על מי שאני אוהבת ובצהריים השוק עדיין ריק ממנו ואני שוכחת שהוא לא יחזור אף פעם. אני לא זכה וטהורה מספיק כדי לחיות פה. אני רוצה בית משל עצמי שאני אוכל להפוך למקדש קטן לכל מי שחשבתי שאוכל להיות. מוזיקאית מחוננת וחוקרת ביולוגיה בימים. בלילות יפה וגבוהה ומחייכת עם כל העיניים והגוף. ארי דה לוקה אמר עליה פעם, "בעיר ההיא המוות פוחד שהחיים יבלעו אותו. זאת העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים". אני מתביישת שאני קיימת. אני לא המוות, אבל אולי לא רחוקה משם.
איך בכלל יש לכם עדיין כוח אלי. כולם כבר התייאשו.
בכיתי רק טיפה היום. וכל דמעה הייתה מחושבת.
