הרצון שלי, האני. התחלתי בחיפושים נמרצים כי זה מה שאומרים לי לעשות כולם.
אף יום לא עבר בחיי בלי שדאגתי לעצמי. למכאובי, לצרכיי, כחלק מצרכיי היו גם אוהביי אבל,
להם קשה לתפוס את זה.
להם קשה להם, שאם אני אוהבת, אז הם, עצמם, כאבם, רצונם, הוא רצוני, הוא כאבי, הם... גם הם.. אני.
אבל לא! זה לא בסדר, פריקי לחלוטין! בן אדם צריך לחשוב קודם כל על עצמו.
ופעם אחר פעם ניסיתי להסביר לו חנוקת דמעות, צמאה לאהבה, שהדאגה הזאת בריאה, שאיני זונחת את עצמי. שהוא מבחינתי, זה אני..
חלומותי גדולים וחרוטים על דגלי ואין בליבי ספק שאגשים כל אחד ואחד מהם!
אז מדוע שתהה על זה?
כן, גם אתה חלק מהעולם שלי. לא. לא לפחות מהמוזיקה. כי ככה בחרתי.
כי ככה הגוף שלי בחר.
אם הייתי יכולה לתאר באותיות את כל הנקודות על איברי גופי שקיבלו חיים חדשים במאית שניה.
מאית שניה שהוא מסתכל לי בתוך העיניים, במבט הכי מנוכר שלו. כשכל האנרגיות שלו, כל כוחותיו מתאספים למאית בודדת של שניה, בשבילי.
בשביל שארגיש את זה עוד פעם. את התחושה, האינסופית, שלא אשכח לעולם.
וזה לא שום פרט קטן. כל הפרטים כולם ביחד, הם היפים ביותר.
כואבים ונעימים באותה עוצמה
רחוקים וקרובים באותה תחושה
אוהבים ושונאים באותה נשימה
כשנחה עליי דעתי, אני לוגמת מעט מעצמי. מנסה להזכיר לעצמי שהכל עוד פתוח, הידע, העולם, החיים. הוא, אני..
הכל עוד יכול להשתנות.
אך דבר אחד אני יודעת, שלא ישתנה.
הרצון, האהבה שבי, תבער לנצח, לא חשוב כמה אתן לזמן לשנות..
