שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקיפויות

כותבת שקיפויות
מביאה את הדברים כמות שהם
חושפני, כן, עם האמת הסובייקטיבית שלי
כותבת אותי על המיניות שבי, הבדס"מ שאוהבת ולעיתים ממש לא, על החיים שלי עצמם, על כאב ועונג, על עוצמות ומשברים,
פשוט כותבת אותי כפי שאני...
לפני 5 שנים. 26 בפברואר 2019 בשעה 18:58

ויום לפני שחזר שוב לניכר, שהפך להיות ביתו, הוא נתן לי זץ לפנים, מבלי שבכלל התכוננתי, מבלי שבכלל הכנתי את הפנים שלי,ובמשך שעות זה הרגיש לי כמו משהו חלקלק נוזלי, שמסרב להתנקות מפניי. אותו זץ התחיל כמו גל שהתנפץ לי על הפרצוף, מילא את הפנים שלי במים, ושלא כדרך הטבע, לא זרם אל יובלים קטנים, ומהם נשפך לים, אלא נותר על פניי והצליל אותי, הטביע אותי עמוק אל תוככי חיי, אל הילדות המוקדמת, אל הנערות – אל אותה נערה שמעולם לא הייתי.. כי הרי ילדות היתה לי, נערות – לא היתה, נלקחה ממני עוד בטרם... ואותו הזץ שחטפתי לא היה כלל אלמנט פיזי, אלא היה כולו מנטלי... בסה"כ פנה אלי ושאל אותי, מה עובר עלי, ואחרי שהסברתי מה עובר עלי, והוא ניסה להבין, למה הפרשנויות שלי הן כפי שהינן, ולמה ההתנהגות שלי בקונסטלציה של קשר, אינה במייטבה, ואחרי כל זה צללתי... צללתי לשעות בהן נפשי בוססה בכאב.

ולפני כן, כשרק שאל, יריתי לכל עבר קליעים מהירים, דיפוזיים, מלאים באבק שריפה, כאלו שנורו כמו מרובה בו אחז אדם, שמעולם לא למד את אמנות הירי ,קליעים שנורו ללא אבחנה, שנורו בחופזה, לפני שתיגמר לו, למרות ששאל, לפני שתיגמר לו הסבלנות לשמוע אותי וגם להקשיב.

ואחר מטח הקליעים, ואחרי שגם בבוקר שיתפתי אותו בכל חלקי הפאזל קטנים כגדולים, ואחרי שסיימתי לספר, התחיל מוחי קודח ממחשבות, והכאב צרח אותי, ואחרי שצרח אותי ושרף אותי מבפנים, ואחרי שכמעט מתי שם בבפנים שלי, ואחרי ככלות, הושטתי זרת אחת קטנה אל עבר המודעות שלי, וביקשתי לעשות איתה שלום, וביקשתי לנתב את דרכי, כדי שאהיה שלמה עם עצמי, כדי שאהיה זקופת גב, כדי שאחוש וגם אתנהג כאילו אני האישה השווה בעולם.

היום טוב,

מחר יהיה עוד יותר טוב

ומחרתיים אפילו יותר...

אוהבת אותי

מתחברת

לומדת

פועלת

מכוונת לאמת

מנצחת

לגמרי מנצחת

No more


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י