הנוף בסוואנה שלי

בקרן זווית, ניצב בשולי הבמה,
מחוץ לאור הזרקורים, חשוך לכאורה.
אהבה לא מעניינת, פה נרקמה.
שיא הנומך של הצפיות בבלוג. למעשה והלכה.
אודה וקצת אבוש, קשה לי עם אבדן הבמה.

מאידך, ולא רק, ממש טוב לי נורא.
ספון לי בביתי, עם מה שבנינו, מה שנבנה.
מקום חדש לי, עם התחושה הזו, השלווה.
אז למה בעצם, משהו מפריע לי בתאורה ?
כנראה אני עדיין חולה באותה מחלה,
חשוכת מרפא אולי, חולה באותה הכנימה,
צומי, צומי, צומי, היא באצבעותיה מורה.

אכן כך המחלה זוהתה,
למקום ההוא, אל האפלה,
אשב לי שם, ואלמד לקבלה,
זה כנראה שיעור חשוב נורא,
שעלי לעבור, תהליך הפנמה.
לא להתנגד, תהליך השלמה,

ובתור צעד ראשון בהתחלה,
אנסה להוריד מינון פה, בכתיבה,
שהרי ממקום לא טוב זה מונע.
אכתוב כשארצה, כשמשהו קרה,
ולא ממקום בו צומי, זו התאווה.