- אז מה את?
- מטומטמת.
המילה הזאת עושה בי שמות. אני משתמשת בה ביד כמעט חופשית כדי לתאר את עצמי. אני אומרת אותה שוב ושוב ושוב וכל פעם היא מצליפה בי. כל הברה נותנת לי סטירה מצלצלת שמשאיר אדום, כל פעם על הלחי האחרת. מ-טומ-ט-מת. ארבע סטירות מדוייקות של ההויה שלך על הגוף שלי ואני מועדת אחורה אל הקיר ולוחשת שוב פעם, מטומטמת. לפעמים אני מוסיפה לפניה את המילה "סתם", או "רק" ומעמידה פנים שזה איכשהו מכפר על המעשים והתחושות והבגידה. זה לא. הנפש שלי יושבת ברגליים מקופלות על הדשא המתייבש בכיכר רבין ואני נושמת פנימה והחוצה ריח של טיגון ואגזוז ואת כל הגעגוע הזה. עוד מעט אוכל להגיד, תראו. עברה כבר שנה ואני עדיין מטומטמת.
(פעם אמרתי לעצמי שהייתי עוברת את זה שוב ושוב ושוב אם זו הדרך היחידה להיות איתך. לא עוד. רבי נחמן אמר פעם שלדעת לשכוח פירושו להשתחרר מתלאות העבר. ואני כל כך רוצה לשכוח ומחזיקה חזק ולא נותנת לך ללכת)