לפני 5 שנים. 16 במרץ 2019 בשעה 4:23
הכל בעצם בסדר.
חוץ מהפעמים שאני מפחדת רק שזה כמעט כל הזמן.
כשאני מפחדת אני לא מצליחה לנשום. הגוף נועל אותי בחוץ. אני לא מסוגלת לחשוב. אני לא מסוגלת לראות שום דבר חוץ מהפחד ועל כך נשארת תחומה בצל שלו.
הכל יוצא משליטה. מאיזון. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. את הרגשות שצפים בי. אני מתנתקת. חוזרת לאוטומט - הרגלים ישנים שמוצאים דרכים יותר ויותר מקוריות לטייח את מה שבפנים.
ואז כשהכל מגיע לשיא - אני שואלת את עצמי.
מה שווה כל זה? אם אני עדיין עושה את מה שאני עושה. אם אני עדיין נזרקת לגיהנום שממנו באתי.
לא הכל רע. לא תמיד רע.
כמו וויקטור פרנקל אני מסוגלת לראות את היופי מסביבי לפעמים אפילו מהקוקפיט של התופת.
אני כל כך רוצה את עצמי.
ואז אני לא יכולה.
כמה זמן לא בכיתי.