בפעם השלישית בחורף הנוכחי התקרה שלי דולפת, הגשם חודר את האבן (או הנייר, כך נדמה) שמעל לראש שלי, יוצר שבילים של מים מעורבבים באבק לאורך הקירות ומתאסף על הרצפה בשלולית קטנטנה, כמעט בלתי מורגשת, אבל נוכחת, מעצבנת וצדקנית, מבקרת את הבחירה שלי להישאר באותו המקום למרות הכל.
אין לי כוח, אני אומרת לה, בזמן שאני מצמידה סמרטוט יבש לפינה הבעייתית, שלפחות לא אראה את השלולית, אפילו שאני יודעת שהיא שם.
התקרה הדולפת "תוקנה" כבר שלוש פעמים, אבל הטבע מכניע אותה בכל פעם מחדש, ואני שוב מאמינה לרגע שהפעם יהיה בסדר.
אני תקרה דולפת, שלא ניתנת לתיקון. ככה זה כשלא אמורה הייתה להיות בכלל תקרה, אבל מישהו שם אותה כי חשב שצריך. אז שוב יהיו מים, ושוב יהיה עובש בפינות, ושוב אקונומיקה וצבע, עד לפעם הבאה.
אני תקרה לבנה שנצבעה עשרות פעמים, עם שקעים ובליטות שאי אפשר לגמרי לשייף, וחתיכות קטנות שנכנעות ונופלות מדי פעם, לבנות כמו השלג שמעולם לא זכיתי לראות.
ואם הייתי בבית אחר, כנראה שגם שם הייתה תקרה דולפת, או חלון שלא נסגר עד הסוף, או שהייתה לי שכנה ששמה עשרים פעם בשעה את אותו השיר המעצבן של סיה, או את כל אלה ביחד.
כי אני רואה את המים גם כשהם רק טיפה אחת קטנה, מרגישה את הרוח מבעד לסדק המזערי ביותר, שומעת כל ציוץ מעליי ומצדדי. ואני מאמינה בתקרות לבנות באמת, שלא יכנעו גם בסופה הכי חזקה, ובאנשים חזקים, עם שקעים ובליטות, שהאפירו ולא הרגישו צורך לשייף את החיים מעליהם.
הלוואי ויכולתי לקחת קנבס ענק ולצייר את הבית הכי יפה בעולם, עם האנשים הכי יפים, שאף פעם לא נשבר בהם כלום, ולא צריך לתקן. ולידו הייתי מציירת בית נוסף, לכל האנשים השבורים שלא חושבים שצריך לתקן אותם. וחדר אחד בכל בית, הייתי משאירה בלי תקרה בכלל.
