1.
הכל נראה לי רחוק כרגע, מושג אבל לא נוגע. קצת כמו האיש שצועק ברחוב מתחת לחלון שלי. הצעקות מגיעות עד אלי אבל הדרמה האישית שלו נשארת בקומת הקרקע.
זה הכיף, אני מניח, שבלהיות למעלה — כלומר לא בדירת הגג. אם אתה מיומן אתה יכול לפרוט על כל המיתרים, גם אם אתה לא מרגיש אותם מהדהדים בלב שלך. ועדיין, אני תוהה למה הלב שלי מגלה תתרנות כזאת ואיך אפשר לקנח אותו.
התשובה כנראה בנאלית כמו השאלה: אני עובד קשה ואני קצת עייף וזה משבר קטן ובואו נקווה שזה חולף. זה מהלכם הטבעי של החיים, שהם מלאים אבק, והאבק הולך ומכסה את המשקפיים, ומדי פעם צריך לעצור ולמצוא חולצה נקייה ולשפשף בה את המשקפיים עד שהעולם נהיה חד שוב. וחוזר חלילה. אבל בין *להבין* משהו ובין *לא לקטר עליו* תהום פעורה.
2.
לאחרונה התחלתי לעבוד בחברה רחבת מידות השוכנת בתוך מגדל גבוה מידות, כזה שיש בו פקקים במעליות, ובפקקים האלו אני סורק את הפרצופים ועושה את מה שכולנו עושים במצבים האלו, כלומר שואל את עצמי למי מהפרצופים יש פרופיל בכלוב.
למשל, באחד האמשים באה אלינו מישהי להרצות על מעשים איומים של אלימות הנהוגים עדיין באחת ממדינות העולם השלישי, ובאחד השקפים היא הציגה שוט אימתני, מרופט וחתיך ואני תהיתי כמה מהנוכחים מסתכלים עליו, כמוני, באור הלא נכון. כמה לפטופים משרדיים מופנים לעבר הקיר ומתקשרים בשקט לכלוב בשעות המתות אחרי ארוחת הצהריים? כמה סימנים סגולים ושחורים מתקשרים בשקט מאופק עם הבד הקורפורטיבי של כיסאות המנהלים? כמה אצבעות מסיעות כרגע טוש על גבי לוח מחיק באותו האופן שהסיעו שוט רב-זנבי אתמול בלילה? זה מגדל מאוד גבה-קומה, אתם מבינים. חלקכם ודאי שמה.
בקיצור
אם אתם עובדים במגדל שלי, תעשו שלום במעלית.
