לפני שנה שמתי לב שאם משהו מעציב אותי, הדרך הכי טובה להתמודד עם זה, זה להסתכל לעצב בעיניים. להגיד בפני אני עצמי, "אני עצובה כי לא קיבלתי פס על החגורה". כן, זה מביך אפילו אותי שזה מעציב אותי, אבל ברגע שזה נאמר אני יכולה להתאבל. אני בוכה. אני בוכה כי לא קיבלתי פס על החגורה. במקום להיות גיבורה גדולה ולהעמיד פנים שאני מעל זה, אני שם. בדיוק שם במשחקי האגו הקטנים האלו. אז ישבתי על הרצפה ובכיתי כמה דקות, ואז קמתי כמו חדשה - כי נתתי לעצב את המקום שלו ועכשיו הוא פינה מקומו.
ומאז, כל פעם מחדש, כשאני מרגישה את הקווצ'וץ' הזה בבטן - אני עדיין חוששת להגיד לעצמי "אני עצובה כי קיבלתי 72 במבחן". ואני יכולה להיות עצבנית ימים, להרגיש חוסר מסוגלות, חוסר סבלנות, חוסר אהבה לעצמי. מנסה להעמיד פנים שאני מעל ללהיות עצובה על 72. שאני יודעת ממש טוב ש72 לא מגדיר אותי. שיכול להיות שה72 הזה בכלל לא קשור אלי, אלא אליו, ולבעיות שיש לו עם עצמו. אז לא צריך לבכות, אני לא ילדה קטנה.
ורק אחרי כמה ימים, אני סוף סוף מסתכלת לעצב הזה בעיניים. ואני בוכה על 72. ואז אני מתגברת. ואולי לא. תלוי על איזה 72 מדברים.
