אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 8 חודשים. שני, 25 במרץ 2019, בשעה 14:22

הטיול קרב לסיומו, הגעגוע לבית התמתן, מוצאת עצמי נושמת שוב.

היומיים הראשונים היו כמעט בלתי  נסבלים ואז ביום השלישי קמתי שונה. הבור בבטן כבר לא היה כזה עמוק, היגון התמסמס, אפילו הכעס שינה גוון. 

קשה לי לתאר את איך זה מרגיש כשהמח שלך יוצא נגדך ונגד מי שאתה  אוהב.. בטח ובטח כשאתה מודע להכל אבל לא מסוגל לעצור את הטירוף. 

בסוף היום השני כשכבר ראיתי בעיניי רוחי את חיי מתפוררים, את האובדן של כל מה שיקר לי, כשהבנתי שאם לא ימצא פתרון אני אשקול אפילו לאשפז את עצמי , התקשרתי לחבר שלי. דברנו שעה וחצי עד שנאמרו מילים שאיפסו אותי קצת. מה התרחיש הכי רע, מה התרחיש הכי טוב, וחשוב מאלה, איך לזכור לחשוב על עצמי, על הצרכים הקטנים ההם שיוכלו לעשות את כל ההבדל בהרגשה ובהתמודדות עד שאתאזן, וכל זה אם רק אסביר את זה, אם אברבל את עצמי בבירור. 

אז היום חוזרת בלילה הביתה. למדינה שרק הלילה חטפה טיל ועדיין הבית. תמיד זה הבית. 

הלב מושך לקירבה, לתחושת ביטחון, להבנה, לשייכות, לאהבה.. הגעגוע לחיבוק, הגעגוע לפנים שלה, לחיוך הקטן הזה שלה..

נושמת עוד קצת מהאוויר האיטלקי וחוזרת הביתה.. בין לבין תוהה אילו זרועות יקבלו פניי, ומקווה לטוב.  

 

 

דדאלוס​(אחר) - מזדהה. אפילו בלי האוויר האיטלקי.
לפני 8 חודשים
chastityfmdm​(נשלט) - וואו.. מהמם!
לפני 4 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י