פעם ישבנו בבית קפה מול הים, אחרי שרבנו שוב ואמרתי לו שאני לא יכולה להיות יותר. הוא בא לאסוף אותי עם רכב חלופי כי שלו בדיוק נהרס בתאונה באופן בלתי הפיך, וברדיו התנגנו שירי ארץ ישראל הישנה, כאילו לא נהרסה גם היא, באופן שניתן לתיקון רק בבית קפה מול הים.
כבר מהתחלה בהיתי בכיס התפוח שלו, שהיה בולט בצורה ריבועית למדי. למה לו לשים קופסה מרובעת בכיס...? פאק! מקום רומנטי, שירי ארץ ישראל, קופסה מרובעת. היצור הבלתי כביל הזה מתכנן להציע נישואים? ממתי הוא מציע דברים? חשבתי שאנחנו נגד כל המוסד הזה ונספחיו. מצד שני, טבעת היא סוג של קולר קטן ולגיטימי, ואני בדיוק מנסה לברוח (שוב), אז אולי זה הזמן לקיצוניות (שוב).
הזמנו מילקשייק עם קצפת והוא אמר שהוא קם לשירותים. הסתכלתי עליו מתרחק פנימה במחשבה שהנה הוא הולך להפעיל את הזיקוקים ולהכין את נגני הפילהרמונית של בת ים שבטח התחבאו מאחורי הספות. לקח לו זמן, ואני בינתיים מצאתי לי חתולה שחורה שהתכרבלה לי על הברכיים.
כשהוא חזר המשכנו לדבר על דברים של סתם, עד שפתאום הוא הושיט יד לכיס עם הריבוע והוציא ממנו קופסה קטנה. "הבאתי לך משהו". דפיקות הלב שלי בטח הבהילו את החתולה שכבר ירדה מהברכיים שלי ועברה לספה ליד.
הוא פתח את הקופסה ואני גיליתי שם חפץ מתכת קטן, דמוי צבת, שלא דומה בכלל לטבעת. "זה מצבט כוס". אה. דמיינתי את נגני הפילהרמונית עומדים בתחנת האוטובוס מנסים לתפוס טרמפ, ואת הזיקוקים נגנבים על ידי ערסים.
כלום לא השתנה, חשבתי לעצמי. אני רק חפץ קטן בקופסה מרובעת, שאפשר להכניס ולהוציא מהכיס, לפתוח ולסגור, ואז לשים במגירה נעולה. "לא. אני לא רוצה". ככה פשוט, סירוב, התקף לב קטן, מוות זמני, אני ממש בסדר רק שאני לא. "אוקיי". הנה, אצלו זה באמת פשוט. לפתוח, לסגור.
הוא רצה לקחת אותי הביתה, אבל אני גרתי קרוב ואמרתי שאני מעדיפה ללכת ברגל. את הקופסה הוא השאיר על השולחן בזמן שהוא התרחק משם, והחתולה השחורה חזרה לשבת לי על הברכיים.
כשהצלחתי לעמוד על הרגליים היה כבר מאוחר, וכשהתחלתי ללכת לכיוון היציאה פתאום אחד המלצרים שאל, "היא שייכת למישהו?" הסתובבתי כדי לענות לו שכבר לא, אבל אז הבנתי שהוא מדבר על החתולה, שהוא החזיק על הידיים כאילו תפס אותה באמצע פשע נוראי, ונראה כאילו תכף יזרוק אותה לכלא. "היא שלי, תודה".
החתולה נשארה אצלי עוד כמה שנים, השתזפה במרפסת שהוא אהב לעשן בה ותפסה את הצד שלו במיטה, שלפעמים היו בה גברים אחרים. וככה חיינו עוד קצת, כאילו כל הדברים בעולם, ניתנים לתיקון.
