לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

לפני 5 שנים. 11 באפריל 2019 בשעה 19:31

טופי התעוררה ומצאה את עצמה מכורבלת על הרצפה.
בחלונות היה כבר אור רך של אחר הצהריים.
היא הרימה את הראש, טיפה מבולבלת עדיין מהשינה העמוקה. ארז ישב על הספה ועבד על מחשב נייד. הוא הבחין שהתעוררה והביט בה.
"את רואה?" הוא חייך "מסתבר ששינה על הרצפה היא כן אופצייה."
טופי לא ענתה. היא הניחה את הראש בעייפות בחזרה על הרצפה. כל הגוף שלה כאב.
ארז הניח בצד את המחשב. "בואי, אעזור לך לקום. אני רוצה שנצא להליכה שלנו לפני שהשמש תשקע."
"הליכה?" טופי מצמצה אליו.
"כן. אמרתי לך. את צריכה להכנס לכושר. זוכרת את היעד שלנו?"
טופי רטנה לעצמה. ממש לא התחשק לה לזכור את זה.
היא התגלגלה בכבדות על הברכיים והתאמצה להתרומם לעמידה. היה נדמה לה שזה היה טיפה יותר קל מהפעם הראשונה. אבל זה עדיין גרם לה להתנשף במאמץ.
היא התפלאה על כך שהיא לא מתביישת להתנשף ככה ליד ארז. זו הרי הסיבה העיקרית שמעולם לא ניסתה אפילו ללכת לחדר כושר.
אבל כנראה שכאן, חשבה, בגלל שכל הקלפים פרושים על השולחן מלכתחילה, זה אחרת.
ונראה שארז מקבל אותה ואולי אפילו מחבב אותה.
מצד שני, היא לא השלתה את עצמה לרגע. היה ברור שהיא סוג של שעשוע בשבילו ולא יותר מזה. אבל זה עדיין היה נעים שמישהו משקיע בה כל כך הרבה תשומת לב. אולי, היא חשבה לעצמה, אפשר אפילו לתלות את ההסכמה שלה רק בזה: מישהו מגלה בה עניין. היא לא באמת האמינה שהיא תצליח להוריד במשקל. לא בגלגול הזה לפחות.
היא תהתה כמה זמן זה יחזיק מעמד. כמה זמן היא תצליח לשעשע אותו עד שיימאס לו ומה המחיר הנפשי שהיא תצטרך לשלם על זה.
המחשבה על המחיר גרמה לה שוב להבהל ולרצות לסגת
אבל היא ידעה שהיא כבר לא מסוגלת. לא עכשיו.
ארז נכנס למטבחון ושלף משם שני בקבוקי מים קטנים. הוא הושיט לה אחד והם יצאו מהדירה.

טופי לא זכרה מתי בפעם האחרונה הלכה כך כשמישהו לצידה.
הם הלכו בנינוחות. הוא לא דחק בה ללכת מהר אבל היה ברור שיש לו יעד כלשהו וכששאלה לאן הם הולכים הוא ענה "תיכף תראי." טופי הזדעפה. זה היה נראה לה רחוק מדי מה שלא יהיה המקום המסתורי הזה. אבל משהו בנחישות שלו כנראה דבק בה כי היא לא השיבה ורק ניסתה לעמוד בכבוד בקצב שהוא קבע.
כבר אחרי כמה דקות היא התחילה להתנשף בכבדות, אבל היה נדמה שארז לא הרגיש בזה. הוא המשיך ללכת באותו הקצב ולהפתעתה היא גילתה שזה לא מחמיר: היא המשיכה להתנשף ולצעוד בכבדות אבל המקצב הקבוע הפך את זה איכשהו לנסבל.
"למה קוראים לך טופי?" הוא שאל אחרי כמה דקות שנראה היה שהיא מתרגלת לקצב. "זה שם לא רגיל."
טופי הופתעה מהשאלה האישית ולקח לה רגע להתעשת.
"אני לא יודעת.." היא אמרה לבסוף בהסתייגות. "זה נדבק אליי מאז שהייתי ממש קטנה. עוד לפני שידעתי שיש לי שם אחר."
"מה זאת אומרת?" ארז הסתקרן.
"בתעודת זהות שלי כתוב משהו אחר לגמרי... אבל כנראה זה היה מסובך להגייה הישראלית ולא היה מי שיקרא לי בשם המקורי."
היא השתתקה וארז הרגיש שהסיפור הקצר העלה רק יותר שאלות מתשובות. הוא התעלם מההסתייגות שלה.
"מה זאת אומרת לא היה מי שיקרא לך בשם המקורי? מה קרה להורים שלך?"
"אני לא ממש יודעת." היא אמרה בכנות. "גדלתי באומנה בקיבוץ מגיל ממש קטן."
"וההורים שלך? לא שאלת עליהם?" ארז חקר.
טופי התנשמה. ההליכה בשילוב הניסיון לדבר היה לה קשה.
"שאלתי... מתישהו." היא פלטה בסוף.
"ו...?" הוא שוב לא הרפה.
טופי עצרה. היא החליטה שמגיע לה לנוח מההליכה ומכל השאלות האלו.
היה שם ספסל והיא קרסה עליו.
"אוקיי. תנוחי קצת." אמר ארז. "ככה תוכלי לענות לי."
היא הסתכלה עליו בזעף.
"כשהגעתי לגיל שבו יכולתי כבר לשאול שאלות," היא אמרה בין נשימה לנשימה, "הבנתי שנולדתי בגרמניה אבל רק אמא שלי עלתה לארץ. איתי. אין לי מושג מי היה אבא שלי וגם על אמא אין הרבה פרטים. היא לא היתה יציבה.. מבחינה נפשית. ולפי מה שהבנתי היא אושפזה במוסד סגור זמן קצר אחרי שהגענו לארץ ונפטרה שם. אין לי קרובי משפחה ידועים כאן. רק אלו שבקיבוץ..."

היא השתתקה והסתכלה בו בהתרסה, כאילו אומרת "מרוצה עכשיו?" ארז הביט בה בלי מבוכה.
"סיפור עצוב." הוא אמר.
היא לא ענתה.
הוא המתין בשקט עוד מספר דקות ואז דרבן אותה להמשיך.
היא קמה באנחה והם חזרו ללכת בקצב יציב.
"עכשיו תורך." היא אמרה. "למה קוראים לך ארז?"
הוא צחק. "ארז - שם תימני נפוץ."
טופי חייכה ונזכרה בעל כורחה בפעם האחרונה שראתה את הסרט הזה, הלהקה, אולי הפעם האחרונה שראתה סרט עם עוד אנשים.
"מה תרצי לדעת עליי?" הוא שאל, ממשיך לצעוד והיא בעקבותיו.
"הרבה." היא אמרה בכנות.
"מה למשל?"
"למשל... למה אתה גר בשכונה הלא אטרקטיבית הזאת אם יש לך כל כך הרבה כסף?"
ארז משך בכתפיו. "זו דירה שהיתה של סבא וסבתא שלי. התאים לי לגור כאן ולא לבזבז כסף על שכירות. ולא מפריע לי בכלל לגור רחוק ממרכז העניינים. יש לזה גם יתרונות. אני אוהב את השקט שלי."
"הבנתי." אמרה טופי וניסתה להתעלם מהשפשפת שהציקה לה.
"מה עוד?"
"למה אין לך בת זוג קבועה?"
ארז התבונן בה. היא החזירה לו מבט סקרן.
"אני לא יודע." הוא אמר. "כנראה עוד לא מצאתי מישהי שתרגש אותי מספיק. אני משתעמם בקלות."
"ומה הסיפור הזה עם השליטה?"
"אה." הוא ענה. "זה סיפור ישן. מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני נמשך לזה. הייתי מדמיין את המלכה של הכיתה עומדת על ארבע עם מבט כנוע בעיניים..." הוא צחק. "זה כמובן השתכלל עם השנים. אבל הרגש הבסיסי הזה נשאר. משהו עמוק, אפל, קמאי. להכניע."
הוא הביט בה בעיניים יציבות והיא הסיטה את המבט.  היא גילתה שהמילים שלו עשו לה משהו בפנים ולא היה לה ברור מה היא מרגישה לגבי זה.
"היה שלב שניסיתי להתכחש לזה." הוא המשיך."זה קצת הבהיל אותי אפילו. אבל מתישהו הבנתי שזה מי שאני וגם גיליתי שיש עוד כמוני. זה הפך את הכל ליותר קל."
"כמה כאלו כבר יש?"טופי שאלה במהירות וארז צחק שוב. "מה נבהלת? זה לא שאיזו חבורת גברים אלימים מסתובבים ברחוב ומחפשים במי להצליף."
טופי חייכה בעל כורחה. התמונה בדמיונה אכן הצחיקה אבל זה עדיין היה נושא די אפל מבחינתה.
"אז מה כן?"
"מה הם עושים? כמו בכל קהילה. מנסים למצוא קשרים. להתחבר עם דומים להם. להרגיש שהם נורמליים."
"הם?" שאלה טופי.
"אנחנו". ארז חייך. "את צודקת. לפעמים אנשים שם נראים לי בזויים. נוח לי לדבר עליהם מרחוק. אבל אנחנו חולקים עניין משותף, זה בטוח."
טופי היתה מרותקת. היא כמעט שכחה שהם הולכים ושקשה לה ושכואב לה.
"ספר לי איך זה." היא ביקשה.
"אני לא יכול לספר לך עליהם." הוא אמר. "רק על עצמי. למרות העניין המשותף לכל אחד יש את הסגנון שלו ואת הצרכים שלו."
"אז ספר לי עליך." היא התעקשה. "מה הצרכים שלך."
ארז השתהה. הוא לא רצה להפחיד אותה. לא בשלב זה.
"אמרתי לך כבר." הוא אמר לבסוף. "אני צריך להיות בשליטה. צריך את התחושה הזאת של הכוח שזורם אליי דרך האישה שמולי. זה מעיף אותי. הכניעות שלה."
"אבל איך אתה.עושה את זה?"
"את באמת רוצה לדעת?" ארז עצר והביט בה.
טופי עצרה אחריו. היא היתה מיוזעת ונשימתה כבדה.
היא נשענה על ברכיה בעייפות.
"כבר מזמן לא הלכתי כל כך הרבה." היא הודתה, מתחמקת משאלתו, אולי נבהלת מהכיוון אליו הגיעה השיחה.

כחלחלה​(נשלטת) - מעולה, מעולה, מעולה 💜
לפני 5 שנים
קתרין​(נשלטת) - תודה מתוקה 😘
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י