לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 7 חודשים. שישי, 12 באפריל 2019, בשעה 22:49

כל החושים מעורפלים, כל הרגשות מעורבבים. זה מדהים כמה נטוש אתה יכול להרגיש גם כשאתה זה שקם והלך.

לא מבינה איך אני מצליחה תמיד להגיע לאותן הפינות האלה. התקווה הזו שאולי הפעם דברים יתפתחו עבורי אחרת. חרטא.

איינשטיין אמר שלא נוכל לפתור בעיה בעזרת אותה מחשבה שיצרה אותה. זו הסיבה שבחרתי להתרחק ולחזור לתוך עצמי. המחשבה צריכה להשתנות, הזווית, כדי שיהיה אפשר לפתור את מה שנתקע. ואולי אם אני לא אהיה שם יהיה לה את הזמן לעשות סדר בדברים. אולי עם הזמן היא תיזכר ותרגיש שוב את מה שהרגישה כשהקרקע היתה יציבה יותר. 

לפעמים אני לא יודעת אם אני הולכת בכיוון הנכון עבורי. אני צריכה להסתמך על תחושות בטן, סימנים מסביבי ובעיקר להתרכז ממש ממש חזק כשהלב מדבר. התקופה האחרונה לא היתה הכי טובה מהבחינה הזו. העליות והירידות בכדורים הכניסו אותי לסחרור שהצליח כמעט ליצור משבר משפחתי, שלא לדבר על הקושי שהיה לי להתמודד עם דברים סביבי. עד היום ישנם חברים טובים או בני משפחה שפעם היו חלק ממני והיום אני בנתק כמעט מוחלט איתם. אבל בשבוע האחרון שלטי החוצות ואורות הניאון הפנימיים ניצחו. אם לא יהיה שינוי אני אפגע יותר. אין ברירה, אני צריכה לעמוד ולהלחם על עצמי. 

אני מבינה שאני חייבת למצוא את הדרך שלי ולהתחיל לפסוע בה.
יודעת שחלק ממנה אפסע לבדי, לרוב מבחירה, ואילו חלקים אחרים אברור בקפידה עד שאמצא עצמי במקום ועם אדם עימו אני בטוחה מספיק כדי להניח שם את ראשי. לשכוח את מה שלא עושה נעים או מכאיב, להתעטף בחום וקרבה ולו כדי להמשיך לנשום. לנשום כדי שאוכל להמשיך לרוץ. לזוז ולזוז. כמו שהיא עושה בזמן האחרון. מתרוצצת ועסוקה, לא איתי. אני מבינה את הצורך לזוז. רק להיות בתזוזה כדי לא להרגיש. לא להרגיש איך המציאות שחשבת שחיכית לה מתנפצת לך בפנים. חבל רק שכל פסיכולוגיה בשקל תגיד לך שזה נקרא שאת בורחת ולא מתמודדת.

לא תמיד תוכל לקבל את מה שאתה רוצה.. אז אולי זה מה שאני צריכה עכשיו.
להטלטל לחלוטין ולהשרף מבפנים. הפיניקס יקיץ לאחר מכן כחדש וכל שקדם לו ימחה מעל האדמה.

הערב החלטתי לפנק את עצמי בקוקטייל משולש. כדי לישון הרבה הרבה יותר עמוק. לא רוצה לקום בבוקר עם בור בבטן ולב מדמם. מעדיפה הנגאובר. בזה קל לטפל.

רבתי היום עם אחותי. טוב, לא באמת רבתי, נתתי לה בשלווה רבה להוציא את כל הכאב והתסכול שהצטבר בה אחרי רומא. הקשבתי, התנצלתי על החווייה הלא נעימה שלה ושמחתי שלפחות עכשיו היא תבין הרבה יותר טוב איך נראים השדים שלי, איך אני לא מתפקדת כשאני במקומות הכי נמוכים. וואט אבר. בלי קליפות ביצים. ככה אתם תגידו ואני אוכל לצאת עליכם בשלווה. אם צריך.

גאה בעצמי שהבעתי את מה שהייתי חייבת להביע ולו כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לדבר, להגן על עצמי..
אבל הקושי לא מרפה, הגעגוע לימים אחרים, צמודים יותר, דביקים, חרמנים ורומנטיים יותר.. ככה זה כשחלק מהלב שלך בידיים של אחר..

חלק ממני היה מוכן ברגע זה לעלות על מונית לעבור חצי מדינה ולו כדי להצמד לחיבוק שלה, כדי להתעטף בה.. ולו כדי להרגיש שוב כאילו דבר לא השתנה, כאילו אני לא אקום מחר עם בור בלב. כאילו אני בטוחה שוב..
חלק אחר מתעקש להרגיש נאהב ונחשק גם כשקל וגם כשקשה. גם במחיר הכאב. ואם המרחק הכרחי, אז זה מה שיהיה.

בוערת בי התעקשות למלחמת השרדות כוללת כדי שהכל יחלוף בהצלחה. רק שיחלוף. שכל הבלבול והתסכול יתחלפו חזרה בכל הטוב שקיים. ומנגד כמיהה בלתי נשלטת לחזור פינה מדהימה שבמשך חודשים ארוכים הייתה החלום שתמיד היה מגיע לידי מימוש. 
יש משהו באישה הזו שפשוט טרף לי את כל הקלפים מהיום הראשון. גם לו יכולתי להניע גלקסיות, עדיין לא יכולתי למנוע ממנה את מה שהיא צריכה לעבור עדיין עד שתצליח לשחרר מספיק כדי לפנות מקום לאהבה גדולה מהחיים.
אני לא קוסמת. ואת מה שהלב שלי רוצה ממך אין בידי איש את היכולת להביא לידי מימוש. לשבת מולך, להביט בך, מעורר בי חשק תמידי לבכות. כבר שבועות. כל פעם מרגישה את המרחק גדל. ופשוט החלטתי שאני לא מסוגלת להביט באהבה העצומה הזו שלי הולכת וגוססת. להלחם לבדי מיותר. אז בחרתי לא להיות שם. לא לכאוב את זה שמה שהיה לי עד לפני מספר שבועות התאדה מעל פני האדמה. שמי שקראתי לה בת הזוג שלי הפכה להיות במקרה הטוב סקס מדהים אבל נדיר מדיי ושיחות חולין ברגעי פנאי משאר העולם. טוב אולי אני קצת מגזימה. אבל באמת שאין מספיק סקס. אין!

היום אני מבינה את המשפט על האהבה והשנאה בקו דק מאוד בינהם. זה לא מוגבל רק לאהבה ושנאה. זה תופס על קשת רחבה של תחושות. אני מסוגלת לכעוס עליה כמו צונאמי ובד בבד לחשוק בה עד טירוף, הריח שלה, הטעם שלה, הראש הכחול עמוק הזה שלה.. רק למה ההתעקשות לחוות בנפרד.. ביחד יכולנו לכבוש את העולם פינקי.. 

אז.. מרגישה מוזר הערב. 
חלק ממני רוצה לבקש ממנה לבוא. כדי לתת לחלק ממני למלא את הצורך העמוק הזה שהלב יפסיק לכאוב והלבד לא ירגיש ככ כואב- כאילו הכדורים עבדו... להיות קרובה אליה עד שנשמתי כמעט נעצרת.. לא לשחרר את אחיזתי ממנה.. 
ואז, יש חלק אחר ממני שרוצה להמשיך להטביע עצמי לתוך הוודקה, לתבלן אותה בכל מיני שטויות ולהתעלף בסוף על המיטה.  הרי הבוקר יגיע בכל מקרה.

וודקה תפוזים (זה הפייבוריט לרגעים הקסומים האלה), ג'וינט מפנק, הכדור כבר מתחיל להטמע בגוף, וסוף סוף מצליחה כמעט ולא להרגיש. לשכוח את מה שלא נעים.

אף פעם לא הבנתי איך אחרי כל השנים האלה אנשים עדיין מפחדים שאני אחתוך ורידים או משהו. אם אתם רואים הרבה דרמה סביבי, זה לא יקרה. הבעיה מתחילה תמיד כשנותר רק שקט. תחשבו על זה רגע. כל עוד אנחנו נלחמים בשדים אנחנו לא הולכים לשום מקום. החשש לא צריך להיות כשאנחנו נלחמים. לעודד מהיציע יעזור אולי. אתם צריכים לפחד מרגעי השקט. כי זה הרגע ששוקלים לנפנף בדגל לבן ולרדת אל מאחורי הקלעים. השקט אמור להיות הזרקור הכי בוהק. ודווקא בו איש לא חושד. אולי בגלל זה ככ הרבה מאיתנו מרגישים בנוח לגשת לפינות האלה, כי אם באמת ירצו זה יצליח.
מזל שאני לא בעניין כרגע הא? אני פטפטנית משום מה.. :)

אני אוהבת עד כאב
אני כואבת עד טירוף
ואני עדיין פה.

 

 

 

 

לביאה סגולה​(שולטת) - התגעגעתי לכתיבה הסוחפת הזאת שלך. לצונאמי של רגשות.לזה שאת לא מוותרת לאהבה אף פעם. נשיקות יקירה
לפני 7 חודשים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה מותק }{
לפני 7 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י