כמה פעמים בשבוע, למרות הכל, אמר לפתע לבת-זוגו שהוא יוצא לאימון כושר. אחרי חימום ונסיעה קצרה על אופניו עצר, התקשר ושאל את הגבירה שלו מה בתוכנית האימונים היום.
לעתים ביקשה שייסע למקום מסוים ויחזור כמה פעמים, סתם כך, כשהיא מביטה בו מהמרפסת שלה בקומה השלישית. שעשע אותה לראות כמה התאמץ והזיע כדי לראות אותה שוב, לזכות לשמוע אותה אומרת ״יפה, שיפרת ב-10 שניות הפעם. שוב.״ דווקא כשהתייחסה אליו כחפץ, או טירון, התאמץ הכי הרבה.
לעתים זכה והיא הזמינה אותו לעלות אליה, שם נשכב מולה והחל לעשות שכיבות סמיכה או תרגיל אחר, או שהפסיק את האימון והחל לנקות, לעסות, לגרות, או לעמוד לרשותה בדרך אחרת. יאמר לזכותה שכל עוד שהה בביתה דאגה שלא ינוח, כאילו רצתה לנצל את זמנו עד תום, מתוך כעס חבוי על כך שהוא זמין לרשותה כה מעט פעמים בשבוע, או שאישה אחרת אומרת לו להוריד את הזבל בכל יום.
האימונים שלו, כאמור, לא היו סדירים – לא בזמן, ולא ברמת הקושי – אך תמיד אהב לשמוע את צחוקה המתגלגל מתנשא מעליו. דווקא בצחקוק הקטן שבקטנים היתה טמונה ההשפלה הכי גדולה. בצחקוק קטן, מופנם, הרגיש שהנה, נפלט לה צחוק שמסמן באופן אותנטי שהיא לא מאמינה שלכך הגיעו הדברים; שהנה גבר עושה עבורה דבר, שירות ממשי וללא תמורה. עם זאת, שניהם ידעו היטב שהיתה תמורה, הרי לא פעם הזדקר מכל משימה שהיתה מחלקת לו . נוסף לכך, צחוק ומילה טובה (או משפילה) — דווקא הם – הכילו כה הרבה בחובם: ״אתה הסנג׳ר שלי?״ היתה שואלת אותו, והוא, עצר לרגע מלשטוף את הרצפה, נתן למילים להדהד בתוכו שוב, אחר הרים כתפיים בהכנעה ואמר ״כן״ מהוסס, כמו לא היתה לו ברירה אחרת. ״כן, אתה השפוט המתוק שלי״ היתה נוהגת לומר-להשפיל ובמילים ספורות אלו היתה מבססת את מעמדה בקירבו, משפילה, וקושרת אותו אליה במילת חיבה. כך, כשהמוח שלו מגורה משלושה כיוונים שונים אלו, לא נותר לו אלא להגיד ״תודה״. משהו בתוכו רצה עוד מהקוקטייל המוזר הזה, שלא ייגמר האימון הזה. משהו בו רצה שתשתמש-תשחק בו עוד, בגופו בנפשו.