אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 7 חודשים. שני, 29 באפריל 2019, בשעה 19:00

כשהייתי קטנה וההורים שלי היו בגילי היום, זה הרגיש כאילו הם ככ זקנים, שזה יהיה מאוד מבאס להגיע לגיל שלהם כי אז אהיה מבוגרת כמוהם, ושבטוח כמוהם עד אז אהיה נשואה עם ילדים כמצופה. הבדיחה היא על חשבונו של כל ילד כזה. זה אחד הדברים שהכי מבאסים בעיניי, חצי חיים אנחנו חסרי אחריות תמימים רצים לטרוף את העולם מבלי לדעת כלום על החיים האמיתיים, רק כדי שניפול ונחווה, אבל עד שהגענו ל"חיים האמיתיים" משהו בנו אבד. התמימות. על כל צורותיה. אין כמעט שום קשר בין מי שאני היום עם החיים שאני חיה, לבין מה שחשבתי שאהיה ואחייה כשאגיע לגילי הנוכחי. בכל יום מפנימה עוד קצת שלהיות השונה מהשאר זה קסם מסוג אחר :) 

היום הייתה לי ישיבה בעניני עבודה בשגרירות ארה"ב. כשנכנסנו לשם לבסוף, אחרי מיליון תחקירים והתנהלות סביב תעודות הזיהוי שלנו, מצאתי עצמי בישיבה של "גדולים".. עד אותו רגע המסדרונות בהם עברנו והחדרים אליהם נכנסנו עוררו בי עניין כשל ילדה קטנה, האטתי את קצב ההליכה רק כדי להביט על הכל מהר מהר.. הרגשתי כמו ילדה במוזיאון. ואני הייתי ילדה שאהבה מוזיאונים. אז כן, תענוג :)
שם במרכז הקיר שמקבל פניך התנוססה תמונתו של דונלד טראמפ במרכז, ועוד שניים מצדדיו שלא יודעת בכלל מי אלה..

מהרגע שעמדנו בכניסה לבניין ליד אחד ממיליון אנשי הבטחון שלהם ועד כשהתחילה הישיבה הרגשתי והתרגשתי כמו ילדה :)
אבל כשנכנסנו לישיבה עצמה.. פתאום כאילו הזיזו את הילדה והושיבו אותי על כסא המבוגרים. תחושה מעניינת יש לציין..
אני לא מרגישה כמו שחשבתי שארגיש.. יש רגעים רבים שאני לא רוצה לשבת מקדימה ולהוביל, לא רוצה להיות המבוגר האחראי.
אבל איכשהו כשאתה מתיישב על הכסא הזה ומגלה שהוא תפור כמעט בדיוק לצרכיך, אתה מבין שאלה החיים בדיוק ככה, להתאים עצמך לשינויים ולשרוד עוד יום, לפני שלא יהיה עוד אחד.. אנחנו בסה"כ נקודה על ציר הזמן.. 

הישיבה עצמה הייתה מעניינת ופורה, אני כמובן מקווה שנצליח ליישם את כל מה שעלה. ככל שתלוי בי אני אעשה מה שרק יכולה לקדם את זה, הבעיה מתחילה בדרגים הבכירים והקושי ביישום שינויים מערכתיים..
על כל פנים, אחת הנשים בישיבה נראתה העתק מושלם של ג'ודי פוסטר (בימי שתיקת הכבשים), רק שזו שמולי הייתה בלונדינית שטינית. במהלך הישיבה הבטתי בה לא מעט.. הדמיון הזה הדהים אותי.. בתום שעה וחצי לפני שקמתי ללכת פניתי אליה במתק שפתיים ושאלתי אותה אם אמרו לה פעם שהיא דומה לג'ודי פוסטר, היא כולה נבוכה מולי עם חיוך ענקי על הפנים היפות שלה בשמלה הפרחונית שמאוד לא חיבבתי, ואמרה שכבר אמרו לה בעבר שהיא דומה לכל מיני אנשים כולל פוסטר, אבל שהיא עצמה לא רואה את הדמיון בינה אליה.. חייכתי לעצמי.. היא אפילו לא יודעת כמה שהיא יפה, גם אם הבטחון שלה היה גבוה מספיק כדי שארגיש בו.
לחיצות הידיים המנומסות, גם בין נשים, בסיום הישיבה הזכירו לי איך זה לעשות עסקים עם אמריקאים.
אלוהים כמה שהתגעגעתי לשטויות שלהם חח.. 

כשיצאנו משם לכיוון המונית נזכרתי שהיה לי כל הזמן הזה חצי ג'וינט בתיק. הודיתי לאל הטוב שלא ביצעו עלינו שום חיפוש בטחוני ושלא היו כלבים (ע"ע ווגאס). אולי דמיון מוגזם, אבל זה נתן זריקת אדרנלין קטנה בבפנוכו, ואת זה אהבתי. תוך כדי שיחה עם זו שבאה איתי לפגישה הזו בדרכנו חזרה למשרד, עברה בי מחשבה על האישה ההיא, אבל בעיקר בהקשר של 'ממתי אני שמה לב לנשים מסביבי?'..  זה מוזר לי מדיי. אבל מעניין.. מה גם שבמחשבה לאחור, היה פה סוג של פלירטוט מצידי.. המממ..

בעניין אחר, מסתבר שחוסר התיאבון ומיעוט האוכל עושה את שלו.
כמעט 4 קג ירדו בחודש ומשהו האחרון מאז השינוי בכדורים.
לא יודעת מה דעתי על זה. הרי לא עושה את זה לעצמי, זה קיים ואני חיה עם זה בשלום.
מצד שני נכנסתי הבוקר לג'ינס שלפני שנה לא נסגר :) נק' אור יש בכל מקום.. צריך רק לשים לב...

רגע לפני שיוצאת מהבית למטלה אחרונה להיום,
הפסקול של ימים אלה השתנה וקווין האגדיים פינו מקומם לטובת הפסקול של מולאן רוז' הישן והמעולה.
לא יודעת למה חזר, אבל בא לי טוב.. אני רק אניח את זה כאן :)

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י