אני יושבת באולם גדול מלא בכיסאות, וחיילים החל מהשורה השלישית כי כך הסמלת אמרה, ומול החיילים הסמלת, עומדת איתנה, עם העניים הטובות שלה, והלב היפה והרגיש שיצא לכולנו לראות על אף הנסיונות להיות קרירה. המדים יושבים עליה בדיוק כפי שהם אמורים, צווארון החולצה קצת פחות, נעלי הצבא הגבוהות, כובע מצחייה כזה של מפקדים, ושיערה שארוך ואדום. היא מדברת, כולם מקשיבים. משמאלי ומימיני, חיילים. מלפניי ומאחורי, חיילים. ומאחורי, גם פחדיי, והעקבות שהשארתי, מלפניי- הסמלת. ואני מדמיינת אותה פושטת את חולצתה, ומחלצת את השד הבהיר עם הפיטמה הורודה. והיא נותנת לי אותה, להתענג. לשחק קצת. ואז, דוחפת לי את הראש במורד הגוף שלה. הבטן החלקה והרזה, לבסוף, אני מדמיינת את עצמי טועמת את המתיקות שנוזלת מהלב שלה. אני אומרת לעצמי להפסיק לדמיין ולא מצליחה, הנשימות הפכו לכבדות, והתחתונים כבר היו רטובים. ואני ישבתי באולם מלא בחיילים, מול הסמלת, והרגשתי את עצמי צפה. וטובעת, במחשבות סוטות.
וחושבת, פאק, אני סוטה לא קטנה. רק על זה. מגיע לי מכות.
