סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין השכל לרגש

על החתום, שלכם באהבה (לא באמת)
&#@.
לפני חודשיים. ראשון, 5 במאי 2019, בשעה 15:01

שייכות

רגע שלנו: מותשת וכאובה אני מובלת למקלחת. אתה מקלח אותי, לא לפני שאתה מוודא שהמים בטמפרטורה המושלמת. אתה מסבן אותי ביסודיות, משפשף חזק כל אזור. אני מסבנת אותך בעדינות, מלטפת ומנשקת נשיקות קטנות. שוטף את הסבון מעליי ומנגב. חוזרים למיטה, מחבק אותי בעוצמה של פריקת עצמות ולוחש: מה יש ילדה שלי?

 

אם היו מבקשים ממני לתת כותרת לחיי, הכותרת הייתה: הניסיון להיות חלק מ. הייתי מוכנה לעשות הכל: לכאוב, להיחתך, להיזרק, להיעלם לתוך דמות שתסב עונג ומכך, סיפוק. הרצונות שלי לא נחשבו, החלקים שבי שומשו כחומר ללעג וזלזול. משם, נק' ההיפוך הייתה קיצונית בהיפוכה: מניסיון מדמם להשתלב לבידול עצמי עיקש. ושקרני. כי הפחדים שלי לא משנים, העיקר שאחרים לא יידעו וישתמשו (בי) כנשק נגדי.

ובתוך כל זה, למדתי איך לא לחשוף פגיעות. עד היום המחשבה על לבקש ושיתעלמו מכך מצמררת אותי עד דמעות. מפחיד אותי לרצות ולהיענות בשלילה, בדחייה. אז למדתי לא לרצות. כלפי חוץ. איתך זה לא עובד, אי אפשר להיות איתך בערך וכמה שניסיתי להילחם ולהדחיק את העובדה , לומדת לא לפחד מהשייכות אליך. לומדת להנות ולהירגע מהתחושה החמימה בבטן, התחושה של היותי שלך.

 

ריצוי

רגע שלנו: אני שוכבת מתחתיך, מדממת מכאב. בטוחה שלא יכולה לספוג עוד חדירה אחת. עוד מגע אחד שלך ואני מתעלפת מכאב. אתה מלטף את פניי, שואל האם להפסיק ועונה "לא אדוני, תהנה".

 

המודעות לנטייה המרצה שבי הגיעה לשיאה בשנה האחרונה. עד אז שילבתי והחשבתי אותה כאמצעי למימוש רצוני להשתייך ולכן שנאתי אותה. שנאתי את העובדה שאני רוצה לגרום לאנשים סביבי להרגיש טוב, בזכותי. ניסיתי להתכחש, ניסיתי לצאת נגד עד שקיבלתי והחשבתי נטייה זו כחיסרון וסימן לחולשה שלי.

מולך, אני רוצה להעניק לך אותי במלואי, בטוטאליות ושרק תיקח ותהנה ממני. הקבלה של תכונה זו התחילה בהתעסקותי לרצות אותך: אני לא נזירה בודהיסטית, חלק מהעונג שלי זה הידיעה שאני מסבה לך עונג וסיפוק. חלק מההתמסרות שלי היא תחושת הריצוי, הדרך  בה אני יודעת להראות שאני אוהבת היא להעניק את עצמי. משמח אותי לשמח אותך ומענג אותי להסב לך עונג. בדרך בה אתה בוחר. איתך, אופיי המרצה אפילו נעים לי. ואיתך זה בסדר, אתה לא משתמש בזה נגדי, איתך אני בטוחה.

 

צייתנות

רגע שלנו: שוכבת לצידך, מאוננת וגומרת. אתה אומר לי לאונן שוב, מייללת שאינני יכולה. מאוננת שוב וגומרת. אומר לי לאונן שוב ואני בוכה שאינני מסוגלת. מאוננת בסבל וגומרת. אתה מצמיד את רגלך לדגדגן ואני משתוללת כחיה פצועה המוחזקת על ידך.

 

אתה לא מרבה לקשור או לאזוק אותי, לפעמים אתה אוהב את הגיחוך שבדבר אך אתה מעדיף את הריסון שלך אחרת. כאשר אני קשורה יש בידיי רק ברירה אחת: איך לספוג את הכאב אך הספיגה תהיה או תהיה. כאשר אני משוחררת ונדרשת להישאר במקומי מלחמה פנימית עיקשת מתרחשת: לציית מול האינסטינקט ההישרדותי של הגנה עצמית. 

(בחיי שלפעמים כבר מעדיפה שתקשור אותי).

ולמה המלחמה העיקשת הזאת? למה חשוב לי להשקיע את שארית כוחותיי בלציית? בניגוד לאופיי המרצה, כמעט מעולם לא צייתתי. לרוב מחיתי, סירבתי, דרשתי להבין למה ומדוע. והאגו, אויש האגו... איתך זה לא כך. להפתעתי בשלב די התחלתי האגו נח בצד כמו הצורך להקשות על כל דרישה.

ופה ההבנה פחות מחמיאה: ההבנה שיש את הפחד לאכזב. אותך ואותי. אלו רגעים מכוערים של חוסר ביטחון וצורך בהחזקה שלך עד שמרגישה בטוחה ויש בי חשש שתחושה זו תתערער במידה ולא אציית. אני זקוקה למילים שלך בשביל לדעת ולהרגיש רגועה בתחושה שבאישור שלך. לאחר הציות. 

 

נשיות

רגע שלנו: לבושה בשמלת מיני שחורה קיצית וצמודה, ללא תחתונים וחזייה מתחת. נעלי סניקס לבנות וקולר לצווארי, יוצאים לטיול. אתה אוחז בידי חזק, אם אני מתרחקת קצת אתה מיידית מצמיד אותי אליך. מטיילים וערה למבטים החמים הבלתי פוסקים ומרגישה בטוחה, קטנה ונחשקת. זונה קטנה ליד אדונה.

 

תמיד שאני חושבת שלא תצליח להפתיע אותי יותר, אתה מוכיח לי עד כמה אני לא יודעת. באלו מצבים כבר ראית אותי: צוחקת, בוכה, מנוזלת, מעורבבת עם שלל נוזלים, מימיקות של חיה פצועה ומדממת והפלא הוא שבכל מצב שיש, עד כמה שאני מתרסקת לנוכח החשש של איך אני נראית בעיניך, אתה תמיד מראה לי שטבעי זה הכי יפה שלי. גם שאני מרוחה על המיטה, פצועה ורועדת כאילו אני נמצאת בקריז. 

יש לך נק' מבט שונה על העולם משלי. לך לא מספיק יופי חיצוני, אתה רואה יופי בצורה שונה משלי. וזה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לסחוט ממך אישורים על דבר היותי נחשקת בעיניך ואתה תמיד חוזר ליופיי הטבעי בעיניך. 

הקשר איתך עושה עבורי מה שלא עשו קבלת המחזור החודשי, איבוד הבתולין (בערך, לא זוכרת) וחווית האורגזמה הראשונה. אתה הופך אותי לאישה. שפויה ונוירוטית בו זמנית, נשית וילדותית, ביקורתית ומפרגנת, חזקה וכנועה, מגובשת ומעורערת גם יחד, חסודה וזונה. ילדה, אישה, זונה, שלך. 

 

פתיחות

רגע שלנו:יום וחצי אחרי, אני ספק אומרת ספק מבקשת להתקלח ואתה שואל אם אני רוצה שתקלח אותי, אני מחייכת ומשיבה שלא.

 

ובמקלחת, כועסת שהשבתי לך שאינני רוצה שתקלח אותי. ברור שאת רוצה, טיפשה. 

אחד הדברים שהכי קשים לי בקשר שלנו זה לבקש. כשאתה מאלץ אותי לבקש או להצהיר על רצונותיי, זה תמיד תופס אותי לא מוכנה, לא משנה כמה אני מתרגלת וכמה חושבת שהתגברתי על השטות הזו מהפעם הקודמת שתירגלת אותי אני תמיד מגיבה כילדה בת ארבע שתפסו אותה עם האודם של אימא.

למה לא עניתי כן? לא פשוט יותר?

ומהרגע הזה משחזרת את אותם רגעים כתובים לפרטי פרטים, נזכרת במתחים בשבוע שקדם וחושבת ומבינה.

בקשר שלנו, בשונה מקשרים אחרים שהיו לי אין אפשרות להביא את עצמי בערך, אני מביאה את עצמי במלואי, מביאה את כלל חלקי הפאזל שמרכיבים אותי, הגלויים ואלה שהתאמצתי עד כה להסתיר. 

אוי כמה מנסה להסתיר... 

Eve - לא יודעת מה כותבים על פוסט כזה .
וואו.
לפני חודשיים
כחש​(נשלטת){משוייכת} - אני גם לא יודעת מה התחושה שלי אחרי הכתיבה.
תודה 🖤🌷
לפני חודשיים
Grace Anne​(אחרת) - נוגעת, מקסימה, מרגשת. מדויקת כל כך.
לפני חודשיים
כחש​(נשלטת){משוייכת} - מרגשת שאת 💜
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י