אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 6 חודשים. שבת, 11 במאי 2019, בשעה 22:39

בשבוע האחרון הבזיקו לי בהזדמנויות שונות ניצוצות של תחושות ילדות, חלקן כתחושת דה ז'ה וו. רסיסים של זכרונות. בעיקר הבזקי תמונות ותחושות סביבי כמו צבעים וריחות. התחושות הן של אייטיז, הגוונים בהבזקים שלי כמו בתמונות, מצהיבים ממרחק השנים, פשוטים יותר, רחוקים יותר, משהו להתרפק עליו אך גם משהו שהכיל סימני שאלה, ספקות ופחדים. למעלה מ30 שנה אחרי רק החלומות שלי נותרו כאלה.. הצבע הריח הנופים שבהם..

התקופה האחרונה נצבעה בגוונים דומים, הרגעים הקטנים שהזכירו לי ניחוחות ילדות, אור השמש החודר מבעד לתריסים מזכיר צהרי שבת של פעם, עם קולות ילדים משחקים בחוץ, משתדלים לא בין 2 ל4 אם לא רוצים צעקות.. עולמות אחרים, ימים אחרים.. מבעד לתריסים ניצנצה השמש על הספה, פסים פסים של זכרונות..
כשעלה בו חשק ילדות בישלתי לנו את מה שאהב. את כל העונג שלי שאבתי מלראות אותו אוכל.. כבר שכחתי את התחושה הזו. אמרתי לו, אצלו יש לי חשק לבשל לעשות לזוז, בבית לא. עכשיו במחשבה נוספת גם בעבודה אני בתזוזה הזו. האם השקט של הבית מפחיד אותי?

הקטנטונת שלו מזכירה לי כל פעם ימים אחרים. מציפה בי רגעים וזכרונות, תחושות ומחשבות, עד שלפעמים אני מוצאת עצמי מתנתקת לכמה רגעים כי התחושות מציפות, אבל אז מביטה אליו כשהיא מתרפקת עליו, המבטים שלנו מצטלבים, יש לו רדארים שאין שני להם, שפתיו לוחשות 'את בסדר?', אני מהנהנת, והחיוך הרגוע שלו שניכר דווקא בעיניו מאפס אותי. מרגיע את העוצמות והסיחרור, ושקט לי..
כשהיא ניגשת אליי עם התלתלים המקפצים והאנרגיה האינסופית ומחבקת אותי חזק, כל המח שלי מנצנץ.. כל מיני תחושות וכל מיני זכרונות אבל בעיקר אהבה והוקרת תודה... על תחושות שספק אם אדע עמוקות מאלה.

מיום ליום הכאב שאחז בי בחודשיים האחרונים הולך ונספג אל תוך הרקע, ההתמודדות הפנימית שלי אורכת פחות שעות ביום, אני מרגישה טוב יותר, חזקה יותר. לפחות רגשית. פיזית יש עוד מה להתחזק. זה נכון שיש עוד שדים לנצח ויעדים להציב ולכבוש, אבל משהו.. משהו משתנה. את זה אני יודעת בוודאות. לא יודעת לאיזה גוון וכיצד. קצת מתרגשת וקצת חוששת. נותנת לעצמי להתמודד תוך השגחה קטנה פנימית מהצד, שומרת שאלך בנתיבים הנכונים, ואם יש ספק אין ספק.

הרבה אנשים סביבי עכשיו בתקופות חלשות. יותר מדיי אנשים. תקופות רעות כידוע באות וחולפות. אך בעיניי זה מעט אירוני שדווקא אלה שקרובים לי עוברים דווקא עכשיו בו זמנית נפילות אישיות. אני מנסה לתת היכן שמסוגלת כתף תוך שמירה על איזון פנימי. לא לקחת שום דבר מזה פנימה. להזכיר לעצמי שזה לא שלי, אלא שלהם. מניעת האמפתיה דורשת המון ריכוז.. מעולם לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך.. זר.  מנסה להיות שם עבורם ולשמור על מס' 1 תוך כדי. זה מאתגר למען האמת.. גם מעניק תחושה של כוח, של שליטה מסויימת לכל הפחות..

שבתי להיות מי שהייתי לפניה. אני מרגישה את זה. ביציבה, בשקט. בחלל הקטן הזה בלב ששב להיות. זה מרגיש מוזר. חושבת על כמה שונה הייתי כשהכרנו, מזו שהייתי לא מזמן כשהתפצלו דרכינו. עכשיו כשאני שוב במקום שהייתי לפני, אני מרגישה את ההבדל. היום אני הגרסא שהיא התאהבה בה. אבל העולם השתנה. דלתות מסתובבות?

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י