שנה וחצי.
כאב בלתי נתפס.
דמעות בלתי פוסקות.
לב נשבר לאלפי רסיסים.
אמונות מתערערות.
ואני. הלביאה שאני.
ואני. הילדה שאני.
הלביאה מרימה ראש. בגאווה.
הילדה מרכינה ראש. בבישנות, בענווה.
הלביאה מותחת צוואר. בביטחון. כיאה למלכה.
הילדה מגישה את צווארה. בחשש. בכמיהה.
הלביאה בוחנת את הסביבה. מקשיבה. כל צעד. כל מילה. כל צליל.
הילדה בוחנת את הסביבה. מקשיבה. כל צעד. כל מילה. כל צליל.
הלביאה מחכה בסבלנות לטרף. יודעת כי עליה לדאוג למה שצריך. יודעת כי היא זאת שמייצגת את המציאות.
הילדה מחכה בסבלנות להיות הטרף. כמהה שיגיע מי שידאג לה. מי שיבנה לה מציאות.
הלביאה לקחה את מה ששלה. בלי לשפוך דם. בלי להתלכלך. פשוט לקחה את מה ששייך לה.
הילדה רק מחכה להילקח ולהפוך ולשלו. שייכת לו.
הלביאה היא ברזל יצוק.
הילדה היא גוש של רגש.
ושתיהן זקוקות לחיבור עוטף.
♥️
שלי!!! יכולה להגיד ששלי.
אמרתי שאקח. ולקחתי.
חייבת להניח רגע את הראש. והלב.
